נקודות אור בחיים מאת צ'רנה שולמנוביץ'
ביקורת על הספר מאת אלירן דיין
כל מי שייגש אל ספרה של צ’רנה שולמנוביץ’ נקודות אור בחיים יצלול מהר מאוד לעולמה הפנימי והנסתר, מלא רגש, עצבות, התמודדויות וקשיים אבל ממש כמו המשוררת, גם הוא, הקורא, יעבור תהליך רגשי וייצא מן הקריאה מחוזק ומעודד.
לא סתם בחרה שולמנוביץ’ את שמו של הספר. בספר הזה אכן ישנן לא מעט נקודות אור המאירות בזרקור ענק ובעוצמה רבה את תעצומות הנפש שלה ואת העובדה שהיא אישה עוצמתית וחזקה. העוצמה שלה באה לידי ביטוי בפתיחות שוות הלב בשירים שבספר. היא מצליחה לפרק לגורמים ולתאר בצורה רגישה ומעוררת התפעלות את חיבוטי הנפש שלה, הקשיים והלבטים ובאותה נשימה קוראת, ספק לעצמה, ספק לקוראים, לפעולה ולהעצמה אישית.
גילוי נאות: את כתביה של צ’רנה אני מכיר מכתבי העת אותם הקמתי ואני עורך. היא אחת מאלו המפרסמים אצלנו את שיריהם ולא פעם ולא פעמיים השתאיתי ונשארתי הלום פה ומרוגש מכתיבתה. יחד עם זאת, עד שקיבלתי לידיי את ספרה, קראתי רק שירים בודדים פרי עטה ורק מה ששלחה לנו במשורה. בניגוד לרבים אחרים ששלחו אלינו את יצירתם, היא תמיד עשתה זאת בצניעות יתרה ותמיד הרגשתי כאילו היא רוצה להוציא את יצירתה אל האור כדי שתגיע ללב האנשים, אך יחד עם זאת רב הנסתר על הגלוי. כששמעתי שהוציאה ספר לאור שמחתי על כך מאוד.
בספר היא מעידה על עצמה שכתבה רוב חייה למגרה ורק בתקופה האחרונה אזרה אומץ להוציא את כתביה אל החוץ. בגב הספר היא מציינת שאחת הסיבות לכך היא תקופת הקורונה שאפשרה לה לעצור הכל בבת אחת ולהאיר את אותן נקודות חשוכות שהסתתרו במגרה.
הספר נפתח בשיר יפהפה בעיניי, בשם “תפרים”, בו היא מתארת לנו את המורכבות הפנימית והאישית באישיותה, בהיותה. בכך היא מספקת לנו רמז לבאות. כך, במילים עדינות ומהודקות, היא קושרת אותנו אל דפי הספר, מאפשרת לנו להתרגל לחוטי חייה ותופרת אט אט את נפש הקורא בנפשה הפואטית ומסיימת אותו במסר של עוצמה וכוח בו היא מכריזה שהיא השלמה, למרות אלפי הקשרים שבה, בוחרת בשלמות ובפשטות:
הוצאה: הוצאה עצמית
שפת מקור: עברית
סוגה: שירה
איורים וציור הכריכה: קרן אברהם
צילומים: ליאת כהן, אלה פרוג
עיצוב עטיפה: נריה בן-משה
עימוד: ענת ניסן
שנת הוצאה: ה’תשפ”א 2021
מספר עמודים: 90
המסרים הללו של העצמה בשילוב חיבוטי הנפש הם מוטיב חוזר לכל אורכו של הספר. ישנם שירים רבים בהם פעם היא פורמת את קשייה ואירועי חייה, את אישיותה, ופעם היא מביטה בעצמה במראה עירומה ושלמה עם בבואתה. פעם היא צועדת בנתיב ארוגה בחוטי משי, ופעם עמוסה בפחדים. ולמרות כל זאת היא תמיד יוצאת מן הקשיים במסר חזק ועוצמתי ובוחרת שוב ושוב בצורה מעוררת השראה בחיים ובאופטימיות.
שולמנוביץ’ עושה שימוש נרחב בדימויים מעולם הטבע כמו אדמה, ים, סערות, סופות, מערבולות, גלים, עורב שחור, גשם, אדמה, תצפית על עץ ועוד ועוד. החיבור הזה לאימא אדמה מעשיר את שיריה והופך אותם לרגישים ומרגשים. השיר “פרח” מציג לנו דוגמה טובה לכך:
נושא נוסף העולה בספר הוא הניכור החברתי, הנידוי ותחושת הבדידות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשיר “חרם” המביא לקורא את התופעה בצורה ישירה מזווית הראייה של המוחרמת. כשקוראים את השיר אי אפשר שלא לפתח חמלה וכשקראתי אותו דמיינתי בראשי את אלפי האנשים שעברו זאת במהלך חייהם ושאף אחד לא הבין אותם, את אותם הילדים שחווים זאת יום יום בבתי הספר ובכלל את כל אלה שלא מוצאים את עצמם כמו כולם. בסופו של השיר היא שואלת מתי יהיה לה אומץ לומר מילה והיא לא יודעת עדיין עד כמה בשיר קצר ומהודק היטב שצריך להילמד בכל בית ספר, היא נותנת לכל אותם מנודים פה, קול ומזור לתחושתם:
אחד הקונפליקטים הבאים לידי ביטוי בספר הוא תחושת הזרות של מי שעלתה לארץ ממדינה בעלת תרבות אחרת לבין תחושת השייכות והרצון להיות ישראלית. הדבר בא לידי ביטוי במספר שירים, בין השאר בשיר שמוקדש לחברתה הטובה שנשארה בארץ הילדות הקרה בעוד היא, הכותבת, נמצאת כאן בארץ ישראל החמה. הגעגועים למרחבי ונופי הילדות, לחברה שהיא פוגשת לעתים רחוקות למרות שהיא חברתה הטובה ביותר, לחזור אל הבית עם מנגינת הפסנתר ומצד שני הרצון לבנות כאן בית שלם ומשפחתי והרצון להכות שורש ויציבות ובעיקר, להיות ישראלית ולהכריז קבל עם ועדה: “הגעתי”. בשיריה לאורך כל אורכו של הספר מצליחה שולמנוביץ’ להיות תמצית הישראליות – אוהבת המקום והארץ, מרגשת, ישירה, לעיתים בוטה במעט ובעיקר חשופה בשפה משובחת גם אם אינה שפת האם שלה – ישראלית לכל דבר. הגעת הביתה צ’רנה. את ישראלית קבל עם ועדה.
מספר שירים בספר עוסקים במה שמקנה לכותבת יציבות, חיים ובעיקר אור. יותר מכל – זאת משפחתה. בן זוגה שמכיל את המורכבות שלה ומספק לה בסיס איתן של חום ואהבה, ילדיה וקרוביה. אלו השירים היותר אופטימיים בספר והם ניכרים גם באופי הכתיבה ובשונות מסוימת אל מול שאר השירים. בהם מגלים את הכותבת יותר משוחררת, רגועה ואוהבת. יחד עם כל אלה יש בספר גם אובדן ושכול של קרובי משפחתה.
העיסוק בכתיבה הוא גם נושא שחוזר לכל אורכו של הספר. פעם אחר פעם אנחנו מבינים שהמשוררת כותבת למגרה במשך שנים ארוכות ורק כעת היא מתחילה לגלות את אוצרה הגדול ביותר, את המילים שכתבה לאורך חייה. סודה הכמוס של המגרה שהייתה סגורה עד כה יוצא אט אט אל האור, וכמה שהוא יפה ומאיר עיניים ודרך.
לכל אורכו של הספר ישנה תחושה של תנועה, לעתים היא מעגלית ונדה בין עצב לשמחה, בין חולשות לחוזקה והעצמה, בין הרצון לזכור את העבר אל מול הכמיהה אל מה שצופן לו העתיד. התנועתיות הזאת והזרימה בין השירים מאפשרת לקורא לנוע על גבי הדפים קדימה ואחורה, לקרוא שוב ושוב את השירים, פעם ברצף ופעם בתפזורת, פעם שיר אחד ופעם מספר שירים בבת אחת. בכל קריאה מתגלה מסר חדש חבוי או נקודת אור חדשה המציצה בין השורות. הקריאה בשיריה של צ’רנה מאפשרת לנו להישיר מבט אל נבכי נשמתה ולהרגיש שאנחנו מזדהים איתה, להרגיש כאילו אנו פוסעים יחד איתה בנקודות חייה, ועדיין, בכל קריאה נופתע מחדש מתעצומות הנפש, מחיבוטי והרהורי הנשמה שלה. כעת היא הגיעה למקום שבו היא יכולה לנוח כפי שהיא מציינת זאת באחד השירים וגם ליצור “סדר חדש” כפי שמצוין בשיר בעל אותו השם:
בספר מפוזרים איורים בשחור לבן נפלאים של קרן אברהם וצילומי נוף והשראה בצבע של ליאת כהן ואלה פרוג ואלו תורמים לאווירה. בסופו של הספר מביאה הכותבת שיר ברוסית ותרגומו לעברית ובו המילים: “לא הייתה בי מחשבה, לא חלום ששוב אגע בעט לשזור מילים, לכתוב”. השיר הוא של “האיש שהאמין בי, זרע בתוכי רגישות, טיפח אותי כמו צמר גפן ושמר עליי כמו ציפור על גוזליה, והוא גם ההשראה שלי”, כתבה שולמנוביץ’ בתחתית העמוד. אין סיום מתאים מזה לספר מרגש ונוגע. לאחר תום קריאת הספר אומר בצורה גלויה, גם אני מאמין בך ואני מקווה שתשזרי שוב מילים ותמשיכי לגעת בעט.
לסיכום:
ספרה של צ’רנה שולמנוביץ’ נוגע ומרטיט את נימי הנשמה. היא ניחנה ביכולת מופלאה לגעת ולרגש את הקורא ולשאוב אותו בעניין רב אל עולמה הפנימי. הייתי אולי מוריד מספר שירים ואולי מחלק את הספר לשערים. ישנם מקומות שהייתי משפר הגהה, אבל כל אלו הם זוטות. זהו ספר משובח ומעורר השראה של אישה עוצמתית שלא בטוח שהיא יודעת עד כמה היא כזאת. זה ספר שמעביר את הקורא מסע רגשי ואינטלקטואלי ויכול לעזור בריפוי הנפש ולתת כוח והשראה לקוראיו. אני מייחל ומאחל לה להוציא לאור את כל כתבי המגרה הכמוסה שלה, לתת דרור לסערות המתחוללות בראשה הלירי והפואטי, לכתוב ולכתוב ולכתוב. יש הרבה משוררים וסופרים בעולמנו. מעטים הם אלה המרגשים באמת את הקורא. צ’רנה שולמנוביץ’ היא אחת מיחידי הסגולה הללו ויפה שעה אחת קודם שגם היא תכיר בערך של עצמה. ספר מומלץ ביותר ואני כבר מחכה לספרה הבא!