אריה זאב בודד

מרחוק אפשר לראות עננים מתקרבים. נראה שהלילה שוב תהיה סערה, גשמים צפויים וברקים ורעמים. בלילות כאלה אריה לא ישן. הוא שוכב על הספסל הקבוע שלו, מתכסה בשמיכת טלאים ישנה שילדה אחת הביאה לו עם אימה – ומקווה שיעבור בשלום את הלילה. כבר היו לילות שקפא מקור וכמעט מת. פעם אחת אספו אותו לבית חולים סמוך והצילו את חייו. אז העירייה ביקשה לפנותו לבית מחסה לדרי רחוב. הוא החזיק מעמד שם שבוע – וחזר לרחוב. לא בשבילו לגור עם מסכנים עריריים כמוהו. אריה הוא זאב בודד.

  הלילה הזה יהיה ככל הלילות האחרונים. קר, גשום ואפל. מעיל הדובון שגנב מאימו לפני שנים עוטף אותו, מגן מפני הגשם ומחמם את גופו העייף. גם כך אימו מעולם לא השתמשה בו, היה תלוי בארון הבגדים שלה והעלה אבק. היום אין לה בו צורך, אבן קרה לא צריכה מעיל שיחמם אותה.

  רעמים מפחידים אותו. הרבה יותר מברקים. הרעש הפתאומי החזק שלהם מעורר בו פלצות ובעתה. בכל רעם הוא מתכווץ ומשתבלל אל תוך עצמו. בבת אחת הוא חוזר אל ארי הקטן והמפוחד, ארי הילדון הקטון שהתבגר מוקדם מדי. גם היום כשהוא נושק לשישים גופו מלא כוויות וצלקות שלא הגלידו. הכאבים עברו מזמן אבל את צלקות הנפש המענות עד כדי תופת איש כבר לא ירפא.

  ילדים מפחידים אותו. בעיקר אלה שעברו את גיל עשר אבל גם קטנים יותר. הם מסתכלים בו בחשדנות, צועקים עליו, מציקים בלי סוף ומפריעים לו לישון. כשהיה צעיר יותר עוד ידע להחזיר להם במילים ובמכות, אבל עכשיו גופו הזקין, הוא רזה ונעשה רפה, חלש ורעוע. והם רואים זאת ומתנכלים לו עוד יותר. יורקים, בועטים, מקללים. קוראים לו בשמות גנאי. הילדים האלה יכולים להיות נכדיו, הגדולים יותר יכולים להיות ילדיו. הוא כבר הבין, לצעירים בימינו אין כבוד מינימלי למבוגרים ואין כבוד לזקנים, והם בוודאי לא מכבדים זקנים חסרי כבוד ובית.

  בלילות כאלה חתולי הפחים מייללים פי כמה. בלילות רגילים הם נלחמים על מקום בספסל של אריה ולָרוב במלחמה הזאת הוא מנצח. לא בלילות קפואים כאלה. בלילה כזה הם עולים להתחמם על מכסי המנוע של מכוניות שזה עתה חנו או מסתתרים מתחת למכסי המנוע החמים. חכמים. בלילות כאלה אריה מקנא בהם, אילו יכול גם הוא להתחמם כמותם. אילו הייתה לו מכונית היה לן בה ומתחמם. הייתה לו מכונית, ואפילו טובה, חדשה מהסוכנות, יונדאי אקסנט גיר אוטומטי מודל 98‘. בכל פעם שנזכר בה עיניו דומעות וגעגוע חם מציף אותו לתקופה שלא תחזור, לימים שהרגיש מלך העולם, שכלום לא יוכל לו. איזו מכונית זו הייתה. בכל פעם שהיה מדליק את הרדיו האנטנה שעל הגג הייתה עולה באופן אוטומטי, ויורדת כשהיה מכבה את הרדיו. זה הדליק אותו בכל פעם מחדש, כמה נהנה לראות את האנטנה עולה ויורדת, כנועה לרצונו. גם החלונות הקדמיים היו חשמליים ואפילו שתי מראות הצד. חידוש מרענן לאותה תקופה. כמה אהב את היונדאי אקסנט שלו, כמה דאג לה… כאילו הייתה בתו. פעם בשבוע לפחות היה שוטף אותה שטיפה פנימית וחיצונית ואף פינק אותה במושבים מפוארים. מי דמיין אז ש־25 שנה מאוחר יותר הוא יהיה חסר כול, דר רחוב שחי מהיד לפה ומטוב ליבם של עוברי אורח מזדמנים? אפילו בדמיונות הפרועים ביותר שלו עתיד שחור כזה לא עלה.

  ועכשיו הוא כאן, מנסה לעבור עוד לילה קשה. זאב בודד הוא אריה, חזק נפשית. שאם לא כן מזמן היה מצטרף לאימו והופך לאבן קרה שאיש לא בא לבקר. הלילה הזה יעבור כמו כל הלילות בעשרים השנים האחרונות. עד שהזִקנה תעשה את שלה והוא יפנה את מקומו לדור הבא של דרי הרחוב, שיישן בספסל הקבוע שלו, אולי למיכה ידידו שצעיר ממנו בעשר שנים.