השפן האמיץ והאריה בעל הרגשות

שפן אחד טייל להנאתו ביער. זמזם לו שירים אהובים, שמח וטוב־לבב. לפתע שמע רחש מבין העצים. אוי לי, הרי זה הזאב, הוא האויב, אנוסה חיש, חשב. ברח במנוסה עד שהגיע למקום מחבוא. הסתתר השפן יום ועוד יום ועוד יום – שלושה ימים תמימים התחבא השפן במקום המסתור מחשש לחייו בגלל הזאב. לאחר שלושת הימים הללו העז השפן להוציא רגל ועוד רגל וראש, עד שלבסוף יצא ממקום מחבואו.

  לאחר שליחך מעט דשא ונח, שוב שמע רחש מבין העצים. “זה האריה”, חשב לעצמו, מוטב שאברח כל עוד נפשי בי. ושוב נס השפן על נפשו עד שהגיע לעץ שבתוכו חריץ. נכנס אל תוך החריץ, מפוחד ונבעת, מקווה לטוב.

  אחרי ארבעה ימים העז לצאת ממקום מחבואו כדי למצוא מזון ושתייה וגם מעט מנוחה. ושוב שמע רחשים מבין העצים. הפעם, בלי לחשוב פעמיים, נס על נפשו, ולא ‘בזבז’ מחשבה מי נמצא מאחורי העצים.

  ושוב מצא מחבוא, ושוב יצא כעבור ארבעה ימים, ושוב שמע רחש מבין העצים. עוד הוא מכין רגליו לנוס, יצאה ציפור קטנה מבין העצים. “כבר אחד־עשר יום אני מנסה להשיג אותך, שפן יקירי, אך בכל פעם אתה בורח כמו מִשֵּׁד”, אמרה בקולהּ הרך. פנה השפן אל הציפור ושאל כמי שלא אליו הופנו דבריה, “מה רצונך, ציפור נכבדה?”

  “רציתי רק להודיעך שהיום בערב יתקיים נשף בקרחת היער, וכל חיות היער תהיינה בו. ועוד רז אחד לךָ אגלה, שפן יקירי, בנשף תתקיים הופעה של מקהלת, ‘שער ליער’ בהשתתפות הלביאה פיצי בת־קיצי כסולנית”.

  השעה הייתה כבר חמש בערב, והשפן שאל, “מה, הנשף יתקיים הערב!? באיזו שעה?”

  “בשמונה”, ענתה הציפור.

  “אוי, זה מאוחר, לא אספיק להתכונן, עליי לקנות בגדים יפים לנשף, להתרענן, ו… אוי, למה לא הודעת לי קודם לכן?” הציפור התבוננה בשפן בתמיהה, וזה ענה, “כן, נכון, פחדן בן פחדן אני, נכד ונין של פחדן אני. לולא פחדתי ונסתי על נפשי, הייתי מגיע היום לנשף. אוי, איזה טיפש בן טיפש אני!”

  לאחר כמה ימים שוב טייל לו השפן להנאתו ביער, ושוב שמע רחשים מאחורי העצים. החל לברוח ועצר. מה אברח, אין לי ממה לפחוד כלל, חשב. והוא נשאר במקומו, מחכה. לפתע יצא האריה מבין העצים. מייד נבהל השפן והחל שוב בורח, אך האריה השיגו, הרים אותו בכף ידו, ושאל בקולו הרועם, “מה שלומך, שפן חמודי?”

  “ש… של… שלומ… שלומי  ט… טוב”, ענה השפן בגמגום.

  המשיך האריה ואמר, “אינך צריך לפחוד ממני, כולם”, החל בוכה האריה, “כולם פוחדים ממני ובורחים, בגלל זה אין לי חברים. בבקשה, שפן חמודי, אל תברח ממני גם אתה”.

  שמע השפן את דברי האריה, נרגע ואמר, “אריה יקירי, רְאה איזה עולם: אתה הוא מלך החיות, וחברים אין לך, ואני הוא מלך הפחדנים, וחברים – פוחד אני מהם. הבה נהיה חברים, ידידים בנפש, אריה חביבי, ללא מורא ופחד, בבקשה”.

 ומאז אותו היום כל חיות היער יודעות: האריה והשפן חברים הם לנצח נצחים. השפן אינו פחדן עוד, והאריה  בעל רגשות הוא, כמו לכל חיה ביער. כל חיות היער התיידדו עם האריה והשפן, ושמחה שוררת שם עד היום הזה.

  מוסר השכל: אל לנו לפחוד אלא מהפחד עצמו!