לא פשוט להיות נער בן שלוש־עשרה

לא פשוט להיות נער בן שלוש־עשרה, בתחילת גיל ההתבגרות, שנזרק בלילה ממיטתו ויוצא להילחם בדרקונים מעוררי אימה. ולא שתגידו שהוא עבר הכשרה במחנה של לוחמי דרקון או באיזה מוסד גבוה ללימודי דרקונית. סתם ילד בן שלוש־עשרה שגדל בעיר רגילה לגמרי, חולון, להורים הכי רגילים שיש: פקיד מכס ומזכירה אישית.

  אז תשאלו איך?

  כאן קבור הכלב. כל האנשים חושבים שמלחמה בדרקונים מיועדת לאנשים בלתי רגילים. גברים ונשים שמגיל צעיר הוכשרו למלחמה הזאת. בני אדם, שיש שאומרים שבדמם יש דם דרקונים, שהדרקונים מפחדים מהם, כי הם מבינים את הדרקון עד לעומקי עומקים, מכירים את השפה שלו על בורייה ויודעים היכן בדיוק נמצא המקום בגופו שאפשר לדקור אותו והוא מת.

  אבל ההיסטוריה הארוכה מלמדת והאמת שגם המדע, במיוחד מדע הגנטיקה המתקדם ביותר, שאין בני אדם עם דם דרקונים, מעולם לא שולבו גנים של דרקונים בגן האנושי. לא שלא היו ניסיונות, ודאי שהיו, המפורסם שבהם הוא של הד”ר קובי אל. הסיפור אומר שהוא מצא ביצת דרקון, הדגיר אותה, ומשבקע ממנה דרקון צעיר, שאב ממנו דם, ושילב במעבדה גנים שלו בזרעיו־שלו.

  הוא שכנע את העוזרת שלו, לביאה און, לתרום ביצית, הפרה, ואחר כך שתל ברחמה של לביאה. הרך שנולד נראה ילד אנושי לכל דבר ועניין, למעט העובדה שהיה אנדרוגינוס. גם זכר וגם נקבה. הם גידלו אותו באהבה רבה, בעיר ובכפר. הם קראו לו דראק, נכון הכי טיפשי, אבל מה אפשר לצפות משני גנטיקאים בתחום השמות?

  דראק חי רק עד גיל שבע. אז כיסתה את גופו קשׂקשׂת קשה, שאי אפשר היה להוריד. הגוף שלו נחנק, פשוטו כמשמעו, כי לא היה לו עור חיצוני כמו לבני אדם רגילים ולא היו לגוף הזה כלים ביולוגיים להתמודד עם המצב הקיצוני הזה.

  דרקונים היו ויש, תמיד. הם חיים ליד בני האדם והם מתחרים גדולים שלנו על מזון וקרקע. יש להילחם בהם, לגרש אותם. בארץ החדשה שגדולה פי שניים מארץ הישנה יש תשע יבשות. אחת מהן היא של דרקונים. כשהגענו לארץ החדשה שלטו בה, בשמיה, הדרקונים. הם דיברו בשפה מוזרה, הם הבינו אותנו מהר־מהר, וחלק מהם אף התיידד עם בני האדם ועזר להם לגרש דרקונים.

  צלאור נזרק ממיטתו בלילה והרגיש שהוא נמשך החוצה אל החצר ומשם התחיל לרוץ בכל כוחו. לא הייתה לו שליטה על גופו וגם לא על רוחו. מחשבות התרוצצו בראשו, אבל הן לא מנעו דבר. אחרי שעה של ריצה, עייף וסחוט ומזיע הוא הגיע אל חצר של מבנה גדול. שם התגודדו עוד כעשרים ילדים וילדות בני גילו. כולם מתנשפים ונראים מפוחדים לגמרי.

  מולם עמדו גבר ואישה גבוהי קומה, הוא שערו שחור, היא שערה שטני. “נבחרתם להיות לוחמי דרקון”, הודיע הגבר, והאישה הוסיפה, “אין לכם זכות לבחור, זה גורלכם”. צלאור הזדקף והרגיש את הכעס עולה בו, “מי אתם? איך השתלטתם עלינו?”

  הגבר התקרב אליו. העוצמה והאנרגייה שהוקרנו ממנו כמעט שיתקו את צלאור. “אתה הראשון לאימונים!” וללא שהות הוא נלקח לחצר אחרת בה הולבש בבגדים חסיני אש, חסיני כדורים, חסיני סכינים וכל דבר אחר. אחר כך נלקח לחצר שלישית, שם עמד מול דרקון צהוב־אדום, עיניים ירוקות ואישון של חתול. פה פתוח חושף שורה של שיני אנקונדה ושורה אחורית של שיני כריש. הקול שבקע מגרונו היה מפחיד בעוצמתו, המילים שאמר נשמעו אחרת ממה שצלאור רגיל היה לשמוע.

  “באת להילחם בי, גור אנוש? תראה אותי תראה אותך”, ואז ללא התראה וללא אזהרה שלח טלף ארוך אל צלאור, שחמק בזריזות שהפליאה גם אותו, אפילו היה מוגן לגמרי. הדרקון קפץ אל על וניסה לנחות על צלאור במהירות של עיט טורף, אבל צלאור, זריז מארנבת, נמלט אל מחסה שלא ראה קודם.

  הגבר והאישה מחאו כפיים.