כשנועה הייתה בת חמש היא שהתה בבית החולים תקופה ממושכת. גובהה הניכר של המיטה הציק לה בעיקר בלילות, כשרצתה לקום וחששה שכף רגלה תמצא אוויר במקום רצפה. אביה או אימה היו ליָדה תמיד, אך הם נרדמו לפניה ואז החדר המוארך, שלא היו בו שטיח ותמונות, נראה מאיים.
בבוקר היו פני הדברים שונים: החלון הגדול הואר ויונים שמנמנות היו פוקדות אותו. נועה נתנה להן פירורי ביסקוויטים והיונה הלבנה תמיד רצתה הכול לעצמה ונהגה לסלק את חברותיה, שלא העזו להתייצב נגדה. חוסר נדיבותה של היונה הלבנה הכעיס את נועה והיא גירשה אותה בתנועות ידיים. מהחלון הזה אפשר היה לראות את עיר החולים הגדולה שנבנו בה עוד ועוד בניינים, מבנים ומחלקות. מאחד הבניינים התנוסס אל השמיים פסל בצורה משונה שחציוֹ האחד אדום וחציו השני כחול. הליצן הסביר לה שזה לב ובו שני חדרים, ושילב את ידיו על חזהו.
הליצן הרפואי נהג לבקר אותה מדי יום. שערו המסולסל והקופצני כיסה את מצחו ואת לחייו בשלל צבעים. גבותיו נצבעו בסגול זורח, עיניו עוטרו בריסים ומסביבן מסגרת. עורו הצבוע לבן והעיגולים האדומים על הלחיים והאף עשו לנועה חשק ללחוץ עליהם. בכל בוקר לאחר סבב הבדיקות הראשוני, נועה הייתה לוקחת את עמוד האינפוזיה ומגלגלת אותו עד לדלת החדר כדי להציץ החוצה ולבדוק אם הליצן כבר בדרכו אליה. לפעמים ההמתנה הייתה ארוכה ונועה חששה שיתעכב ממושכות עם ילדים אחרים.
לאחר החלפת המשמרות הליצן היה מופיע.
כששאל אותה פעם במה היא חולה, סיפרה לו שחיידק עקשן לא מוכן לעזוב את גופה ושהוא מסוגל גם לזלול אותה. היא שמעה את הוריה מדברים על כך בלחש, כשסברו שהיא ישנה. “אז אדגדג את החיידק, והוא יצחק במקום לזלול”, השיב לה הליצן.
יותר מכול אהבה כשהציג לה פנטומימה. הוא שיחק עם כפות ידיו העטויות כפפות לבנות, הניף אותן, סחרר את אצבעותיו. כמעט תמיד הבינה מה הוא מבקש לומר. בפעמים המעטות שבהן לא הצליחה לפרשו, הוא היה טופח על ראשו ומשמיע קולות צפצוף מצחיקים. כשסיפר לה סיפור הייתה נמשכת אחרי הליצן עד ששכחה מדוע היא נמצאת בבית החולים. הוא שר וריקד, השתמש בגוף ובשפה כפי שלא הכירה. הוא היה מביא חפצים מיוחדים כדי להמחיש לה את העלילה המפותלת.
נועה הרגישה קרבה עזה לליצן. אחרי שהלך שִׁחזרה בליבה את הקולות שהשמיע. מול המראה הקטנה שהשאיר לה עשתה עוויות ופרצופים שלמדה ממנו. “אם את מסוגלת לעשות פרצופים עם חום כל כך גבוה, אז מצבך בכלל לא רע, ילדתי”, אמר לה פעם הרופא התורן.
הלילות העיבו עליה. היא הביטה בהוריה הרדומים וציינה לעצמה שחסר להם צבע בפנים. אילו רק היה להם אף אדום או תלתל אחד ליצני, היה נעים יותר להביט בהם.
עברו חמישים ימי אשפוז. נועה התעוררה מאוחר מן הרגיל לאחר לילה טרוף־שינה שבו חלמה שהליצן מציע לה לבוא עימו למחוזות חדשים. החלום נגמר לפני שגילתה לאן הם הולכים. כשפקחה את עיניה ראתה שהוריה אינם ושהליצן ממתין לה. הוא התהלך בחדר ומייד עטה על פניו הבעה של צחוק וקופצנות. נועה חשה אי־שקט וביקשה מהליצן שיפסיק כי אין לה חשק למשחקים היום. היא הזמינה אותו לשבת על הכיסא הצמוד למיטתה, והוא נענה לה בחיוך. היא רצתה לספר לו על החלום, לברר את המשכו, אך מבטיו בלבלו אותה והיא התמהמהה. הליצן ניסה לפוגג את מצב הרוח השתקני שתקף אותה, וסיפר לה שפעם אשתו הייתה חולה במשך חצי שנה, אחר כך שני ילדיהם נדבקו. הבית כולו היה אפוף סממני מחלה וכשכולם סוף־סוף הבריאו, הם החליטו לעבור לדירה אחרת. נועה הקשיבה לדבריו ונרעשה. לפתע הבינה שהליצן שלה לא אמיתי. הוא אדם רגיל. יש לו אישה וילדים.
באותו רגע דרשה ממנו להוריד את התחפושת כי “עכשיו לא פורים”. הוא הניע את ראשו מצד לצד ושאל: “ומי יצחיק את החיידק שלך?”
“אני יכולה להצחיק אותו”, השיבה נחרצות וחזרה על דרישתה. משלא נענה כיסתה את פניה בשמיכת בית החולים הכחולה וסירבה לדבר עימו. מתחת לשמיכה נעשה לה חם וטיפות זיעה נקוו על מצחה וגרונה. היא התחפרה באפלולית דקות ארוכות. אט־אט האכזבה שחשה החלה להתמוסס בגופה כמו תרופה. היא הסירה את השמיכה כדי לומר לליצן שהיא סולחת לו, וגילתה שהוא נעלם.