הטבק והמקטרת

היום בדיוק, בדיוק היום, מלאו שלושים למותך.

שלושים שנה, בדיוק.

אני מפזרת עלי טבק ברחבי הבית ומריחה אותך, שוב.

אני מקווה שלא תיעלב, אבל יש ימים שבהם אינני חושבת עליך.

היום קראתי על חנות טבק שנסגרה והרחתי אותך וחשבתי עליך ועל הפעם הראשונה.

האולם היה מלא. הכנס, כדרכם של כנסים, היה משעמם, ואני התיישבתי לידך.

ריסיך נגעו בזגוגיות משקפיך, ומעבר למסך הריסים ראיתי את עיניך, וכשהבטתי מעט למטה, ראיתי את המקטרת.

הרחתי ונשביתי.

כך העלתה בעלת האוב את שמואל, רחרחה אותו ואחר כך הבעירה את עלי הטבק שאהב.

אינני מבעירה אותם מחשש לשריפה, אלא דורכת עליהם.

הם מתפוצצים מתחת למדרכי ומפיצים ריח.

אני דורכת אותם כענבים בגת וקוראת בשמך.

ההברות מתפוצצות בפי. אני מלעלעת את שמך.

אני מלטפת את שמך, הוגה אותו לאט־לאט, כמי שגומע נקטר.

קשה היה לי למצוא בדיוק את עלי הטבק שאתה נהגת לפטם בהם את המקטרת.

מעטות החנויות שבהן מוכרים עדיין טבק.

אבל אני מצאתי!

היום אכין עוגת גבינה קרה, כזאת בדיוק כמו שאהבת.

אשב ואוכל אותה לבדי, אחרי שאערוך את השולחן לשנינו.

אני צריכה להזדרז, כדי להספיק להכין את העוגה ולאכול אותה לפני שהוא יחזור מהעבודה.

אתה אפילו לא יודע שלפני עשרים ומשהו שנה, הלכנו לעירייה ומישהי אמרה לנו שעכשיו אנחנו נשואים.

רצה לקחת אותי לאכול נקניקייה.

תאר לך.

אתה נהגת לקחת אותי למסעדות הטובות ביותר, אבל כשרות.

בגללך הפסקתי לבשל ולאכול בשר בבית, כדי שתוכל לאכול.

לכבודך.

ואהבתי.

נקטר ואמברוסיה.

וחיכית לי בשדה התעופה ואמרת.

ואינני יודעת מה.

וזה לא חשוב.

ונסענו לחוף והלכנו שלובים, ממש כמו כלים.

ואתה נשארת בי, שלוב, עד היום. אפילו שעברו שלושים שנה ואפילו שלא זכרתי ואפילו שכבר מזמן טובעתי באחר.

היום אני שוב שואפת את ריחך, ריח מקטרת, עמוק־עמוק, אף כי מעולם לא עישנתי.

אמרתי, אעלה לקברך ואפזר עליו עלי טבק ומקטרות, כדי שיהיה לך מה לעשן.

מעולם לא עליתי לקברך ואינני יודעת איפה הוא.

לא העזתי לבוא ללוויה, חששתי שהיא וילדיך יתנפלו עליי, ואולי בצדק.

פעם חלמת שאתה ניצב לפני קבר פתוח בבית החיים ומטמינים גופה וגבה אליך, ואינך יודע של מי היא.

אתה מבקש ומתחנן שיהפכו אותה והנה הפכוה, והנה פני בנך לפניך.

ואמרת: “הלא אשמנו, חטאנו, עווינו, פשענו ואנחנו חייבים להיפרד. את עוון האב השית האל על בני.”

ובכיתי. ובכית.

ריחך נישא באוויר. אני לוגמת את טעם שפתיך.

טעמת לי עד מאוד.

הנה ריחך וטעמך, בי.

אני חושבת שארצה שאת אפרי יישא הרוח וריחי יתנשא באוויר.

אינני יודעת אם יש בי ריח.

אפשר שאני כמו אותה ערבה מארבעת המינים שאין בה טעם ואין בה ריח.

עכשיו, עם הקורונה, רבים איבדו את חוש הטעם והריח.

אפשר שעדיין בבתי הקברות אפשר להריח.

האם ישימו הטהרנים מסכות על המצבות?

אני אוהבת בתי קברות. אוהבת את השקט שעולה מן הקברים.

ריח פרחים עולה מן הקברים. אדי חיים שהיו.

פעם קראתי סיפור על שומר בית קברות שהיה נוטל את זרי הפרחים ונותן אותם לחברתו. וכך השתלבו זה בזה טעמי המוות וריחות הפריחה, באהבה, שנדמה לי שבסיפור הייתה אסורה.

אני אוהבת לשוטט בין הקברים.

קוראת את הכתוב על המצבות ומכירה כל כך הרבה אנשים חדשים.

טוב שחדלת לעשן.

ריח המקטרת שלך היה פוגם באוויר הנקי של בית הקברות.

אם יבוא משיח ותחיה, האם תשוב לעשן?

פעם, אחרי ששבת מברזיל, הבאת לי קפה ברזילאי ואמרת: “במשך כל השהות חשבתי עלייך. תריחי. הייטב בעינייך?”

קניתי גרביים כהות, כמנהג בנות יעקב, ושמלה אפורה וכיסיה שחורים וכובע רחב תיתורה, ואמרת:

“את יפה.

את חסודה.

ממש חרדית.”

וצחקתי.

והפשלתי שולי שמלתי ואהבנו.

כשנסעתי לעבוד קצרות באנגלייה, אתה שלחת אותי לשם, טיילתי ברחובות הנלי והתבשמתי מיופייה. עיירה מופלאה, על המים.

אריק איינשטיין שר על סן פרנסיסקו על המים, ואני חושבת על הנלי, על המים.

ובקצה הרחוב הראשי ראיתי חנות לגברים.

נכנסתי. וקניתי וקניתי. עוד חולצה ועוד חולצה, חולצות אהבה.

ואמרת לה: “ביקשתי שתקנה לי חולצות אנגליות כפי שאני אוהב, ונתתי לה כסף בעבורן.”

והיא האמינה, כי רצתה.

ושכנתי שאלה: “מתי היה לו זמן להיות נשוי, שהרי הוא היה כאן, כל הזמן?”

ושתקתי.

והמטובעת אמרה: “חורים בי קדחת. ולא סתם חורים, אלא כאלה שחורים.”

ובאת, ונטלה אותך בזרועה ואמרת: “היא” זאת אומרת, אני, “כישפה אותי.”

ולא ידעתי כי לילית אנוכי.

אני משוטטת ברחובות ומחפשת אחרי ריחך. היום מעשנים פחות וחנויות הטבק התמעטו, ואני זקנתי עד מאוד.

רגליי חולות כמוני. חולות אהבה.

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

אין מי שיסמכני.

אני שומעת את ריח בגדיך,

ידיך על כפות המנעול,

ואתה

                                                   אינך.

  כשהגיעה הידיעה כבר הייתי אחרה ועם אחר, ושפופרת הטלפון הישן לא קרסה, רק אני.

לפעמים אני חושבת שאצלצל אליה, למטובעת, ואולי דרכה אוכל להריח אותך, שוב.

אתה זוכר את הפעם הראשונה?

התרנים נסעו אל ארץ לא נודעת כשהלכנו בעין כרם.

אתה ואני.

רק אנחנו.

טיפות קלות לחלחו את עינינו, ולא של גשם.

ריח הטבק שלך התערבב בטיפות ודבק גם בי.

ואהבנו.

ובאותו יום ידעתי שלעולם, לעולם לא אוהב עוד, כי מעשני הטבק יתמעטו וייעלמו מהעולם וריחך לא יהיה עוד.

ושלחנו מברקים זה לזו וזאת לזה ואמרנו ונשבענו, ולא ידענו.

וכבר היית אז סב וסיפרת.

אבל אני רק בריחך ובטעמך חפצתי ולא רציתי לדעת שיש לך דבר מחוץ לי.

כבר שלושים שנה שאני שומעת את ריח בגדיך,
תמולי מתפלשים בריחך
געגוע גואה בי לראותך.
געגוע לרחרח את צווארך,
לדעת אם ריח הטבק עדיין בגופך.

כשאני רבה איתו, ואנחנו רבים כל הזמן, אני שבה ומריחה אותך, אל מעבר להכא ולעכשיו. וטוב לי.

אני מתפלשת בעלי הטבק וייחם לי וייטיב לי.

לפעמים אני חושבת שכל זה מטופש,

ובכל זאת אני כותבת:

בשעה השחורה של הבוקר

שנתלית על ריסי הבתים,

עמדה קליפתי מבוישת

מושלכה בצידי הדרכים.

  עת נטלה אותך בזרועה

והוליכה אותך חזרה,

ידענו אזי ברעדה

שלנו כבר אין חזרה.

  עיני הבתים נצצו,

דלתות מכוניות נטרקו,

ועמדנו שתוקים ודהומים

בפינת סוף הדרכים.

  יום אחד הודעה:

התכנסות בעיר הלבנה,

ואדע גם אדע

כי פקע מיתרך.

  עוד מעט ייכנס הביתה, האם יריח את ריח הטבק?

טאטאתי את העלים ושטפתי את הרצפה.

אני שוטפת אותך ממני.

מים רבים לא יכבו…

אבל אני כבר זקנה וכבויה.

  אש המקטרת דעכה עימך וגחלים לוחשות לא נותרו.

ביתי לא רחוק מסן פרנסיסקו על המים, ואני שטה אל מים אחרים ושמיים אחרים.

ריחות דגים בסן פרנסיסקו, ואני תרה אחרי חנויות טבק.

אני רעבה. טועמת את זיכרונך ושבעתי.

  אשוב הביתה, ועד שישוב מהעבודה, ארחרח אותך.