עופרדרפט

השבוע התחיל איטי למדי, כמו כל תחילת שבוע. למי יש כוח ליום ראשון אחרי סוף שבוע עמוס מנוחה ופינוקים? ביום שני קיבלתי טלפון מהבנק, האוברדרפט המסכן שלי משגע את מנהל הסניף ומסכן את הבנק, בגללי הבנק יפשוט רגל ואם לא אמצא דרך למחוק אותו בהקדם אז… אז מה? אני לא איזה טייקון מושחת ומפחיד שהבנק יוותר לו או יתחשב בו ובהפסדיו העצומים, אני סתם ארקדי, ארקדי מנתניה, עולה ותיק עם מבטא ישראלי מוזר.

אחרי יום שלם של שיחות ובירורים עם חברים ועם ההורים הבנתי שאני די לבד בעסק הזה. האוברדרפט הוא שלי, פרטי ואישי ואין לי דרך לחסל אותו. כל שעה שהוא בבנק הוא מחסל לי את העו”ש בריביות מטורפות, תופח כמו עוגת יום הולדת מבצק עלים עמוס שמרים וחום, וחותך את חשבון הבנק שלי. על הלוואה אין מה לדבר, אחרי פַרסת ההלוואות הקודמת הבנק חסם בפניי כל אפשרות כזאת.

  למוחרת קמתי בחוסר חשק אל הסניף, לנסות לדבר על ליבו. ממתי לסניף בנק יש לב? אחרי התארגנות זריזה זרקתי על עצמי מכנסיים וחולצה מזדמנים שנחו להם שבוע בשקט בספה, ויצאתי מהבית. בפתח עמד אלכס השכן. נבהלתי. “התכוונתי לדפוק אבל פתחת את הדלת לפני שהספק…”

  “כן, כן… מה אתה רוצה על הבוקר אלכס? כמו שאתה רואה אני ממהר…” קטעתי אותו ומייד נזכרתי.

  “אתה באמת לא זוכר? אתה צריך לדעת מה אני רוצה…”

  “מה? שוב הוועד בית המזדיין הזה? חאלס! תפסיקו לשגע אותי, אני אשלם כשאני אשלם בן אדם! תעשה טובה, אל תפנה אליי אני אפנה אליך, טוב?”

  “זה… לא עובד ככה, אתה יודע. אתה מאחר בתשלומים…”

  “אני יודע שאני מאחר בתשלומים”, חזרתי באיטיות אחריו, “זה לא עוזר לי שאתה אומר לי את זה כל פעם מחדש, ידוע”.

  “אז…?”

  “אז… זה בטיפול. פנייתך התקבלה במערכת. עכשיו זוז, אם אתה רוצה שאשלם פנה לי את הדרך, עכשיו”.

  וכאילו הנודניק מהוועד לא הספיק, באמצע המדרגות ציפתה לי הפתעה נוספת. בדיוק כשירדתי נזכר גם השכן הזקן מקומה 2 לרדת עם ההליכון והמטפל הפיליפיני שלו. וכשהוא יורד אני תקוע. תקוע בגרם המדרגות של קומה 2. נו כבר, זוז! תישאר בבית, מה אתה יורד לגינה בגילך? נוף? נוף תראה גם מהמרפסת שלך, תאמין לי, מיותר בשבילך לרדת למטה.

  לעזאזל, למה לא שכרתי דירה עם מעלית? נו ברור למה לא, בגלל מנהל סניף הבנק שאני הולך לפגוש עכשיו. למה הזקן הזה לא גר בדירה עם מעלית? כי זה מה שקורה כשלשכל אין מוח, זה למה. מצא לו זמן לרדת המתושלח הזה… הוא לא רוצה למות?

  ירידה איטית כזאת במדרגות מעולם לא נרשמה בכל ספרות המחקר העולמית. אפילו הטרנטה שהייתה לי מהירה יותר מהירידה הזאת. בתחרות ביני לבינה היא הייתה מנצחת, בדוק. למה שכרתי דירה בקומה 4? מה היה רע בקומת הקרקע הקודמת? בעל הבית היה. והג’וקים היו. ומנהל סניף הבנק.

  רבע שעה. רבע שעה מחיי בזבזתי על הירידה הזאת. רבע שעה שיכולתי לעשות בה הכול, להגיע לסניף ולדבר עם המנהל ו… רבע שעה!

  כמה תור, בחיי! לקחתי מספר והמתנתי.

  “אתה מחכה כבר הרבה זמן?” שמעתי קול מרחרח מימיני.

  “מה? אהה… משהו כמו עשרים דקות… נראה לי”, עניתי. “למה?”

  “לא כי… אני רק שאלה, אתה יודע, איזה מספר אתה?”

  “0175, ואתה?”

  “0201”, ענה. “אולי נתחלף? אני רק שאלה…”

  “ואני כאן לפגוש את מנהל הסניף”, הודעתי בגאווה לא מוסברת.

  “את מי, את עופר? אתה רציני?” צחקק, “עופר המנהל לא נמצא היום, קבעת פגישה?”

  אוי… שכחתי לקבוע פגישה.

  בדרך הביתה קרקרו מעליי עורבים וכמה יונים קידמו את בואי בהמיות שעשוע. אח, חטפתי חרא על הראש. בכניסה לבניין שאני גר בו הרגשתי פתאום ריח מסריח. בדיקה מהירה גילתה את הסיבה: דרכתי על חרא של כלב מחורבן. שיט! חרא בראש וחרא בנעל, חרא בלבן!

  כעבור שבוע ישבתי במשרד של מנהל הסניף והתחננתי על נפשי. קיבלתי הזדמנות נוספת. אחרונה. יהיה בסדר, אסתדר. כמו תמיד.