חלמתי שאני מנגן על גופך מאת דויד לידר
ביקורת על הספר מאת אלירן דיין
הספר חלמתי שאני מנגן על גופך הוא ספר שירים צנוע וקטן בגודלו ויש בו כ-30 שירים ופואמות. צנוע וקטן אך מקפל בתוכו רבדים עמוקים המתחבאים בין שלל הדימויים, המקומות והתחושות העולות מבין השורות. זהו ספר השירים החמישי של המשורר דויד לידר. קראתי בעבר לא מעט משיריו ואף כתבתי ביקורת על ספרו הקודם – ניכר, לפחות בעיניי כי לידר מפלס את דרכו הלירית בגאון ומוצא אט אט את הייחודיות שלו. הוא כותב את עצמו – לעיתים בעוצמה, לעיתים ברכות, לעיתים בהרהור או בביקורת עצמית שאינה מתנצלת – הקורא מקבל את לידר חשוף ואישי ובעיקר מקורי וייחודי. כתיבתו אינה דומה לאף משורר שאני מכיר. ישנן השפעות כמובן, אך הוא לבטח מצא את הנתיב שלו בעולם השירה.
כשקראתי בין דפי הספר הרגשתי במעין מסע. מסע רוחני, תודעתי, מחשבתי העושה שימוש בכל החושים ובזיכרונות. אני מאמין שהקורא בספרו זה של לידר, יעבור מסע דומה. כל אחד משיריו נגע בי בצורות שונות. חלק מהשירים עוררו בי געגועים וערגה למקומות, בחלקם נזכרתי בתיאוריות מדעיות או פילוסופיות שהכרתי, חלקם עוררו בי רגשות שמחה ואהבה שנצרתי במהלך חיי וחלקם גרמו לי לחיבוטי נפש והרהורים עצמיים. לידר כותב את עצמו ואת חוויותיו, אך היכולת שלי כקורא להשליך את הכתוב אל חיי שלי, היא מופלאה וגורמת לי להזדהות כמעט אוטומטית עם הכתוב ורצון לגמוע את הספר באבחה אחת. כך היה. קראתי את הספר בשקיקה ואז חזרתי לתחילתו וחיפשתי רבדים נוספים ודימויים נוספים שפספסתי בקריאה הראשונית. זה ספר קטן וממזרי וצריך לקרוא בו לאט, להניח אותו בצד למספר רגעים, ולשוב אליו כל פעם מחדש, לחקור אותו ולהפנים לתוכך את הנכתב.
כבר בפתח הספר לוקח אותנו המשורר לביקור טראנס אטלנטי בשיר “המשחק הגדול” וקופץ ממחוות אהבים בלובר להגנה על אנטרקטיקה מפני השמש המכלה, מרעש אדמה באינדונזיה לפריחת החצבים בראש הנקרה. וכך הוא חותם את השיר: “והכל פתוח, הכל יכול לקרות” – ובכותבו זאת הוא פותח לקורא צוהר רחב אל עולמו שלו המורכב מכל כך הרבה תיאורים ודימויים, מוטיבים ואנשים מעוררי השראה וכאלה שהבליחו בחייו. ולקורא, כפי שהכריז – הכל פתוח והכל יכול לקרות. הכל ענייני ומפתיע, מהרהר ומעורר, שמח ועצוב. זהו המשחק הגדול. משחק המטאפורות ומשחקי הלשון, הידענות והמוטיבים החוזרים של המשורר – והוא המנצח הגדול של המשחק כולו ואנחנו הקוראים – הניצבים במשחק השחמט שלו.
הוצאה: אשכולות פואטיקה הוצאה לאור
שפת מקור: עברית
סוגה: שירה
שפה: עברית
עריכה: שוקי גוטמן
עריכת לשון וניקוד: גילת עירון־בהר “בשביל הלשון”
שנת הוצאה: ה’תשפ”ב 2022
מספר עמודים: 59
לכל אורכו של הספר מוצגים תיאורים נרחבים של זמן ומקומות, נופים ותמונות זיכרון. זה גם ניכר בתמונת הכריכה של הספר המציגה לנו את מימיו השוצפים של מפל בינות העצים וכמו ניגון קצפו של פלג המים כך גם לידר מנגן על גופנו הפואטי ומחפש את ההשראה שלו ואת פתרון המורכבות שלו על מנת למצוא פתרונים להרהוריו ומחשבותיו.
הספר בנוי מארבעה שערים וחתימה. כל שמות שערי הספר מסקרנים ומיוחדים. את השער הראשון “רקדניות האזוטרייה מצפות לנשף” פותח לידר בפואמה “אתה ער עכשיו” ובשורות “אתה ער עכשיו / יותר / והמציאות מדברת אליך / מבעד אלפי נשמות…” וכך הוא מכניס אותנו אל עולם חיבוטי הנפש שלו ומשליך אותנו באחת אל המציאות שלו ושלנו. בחלק זה של הספר אנחנו קוראים על אהבותיו כמו בשיר “חלמתי שאני מנגן על גופך” שיר הנושא של הספר ובו השורות “חלמתי שאני מנגן על גופך / כעל מיתרי הצ’לו / האם תדעי כמה היסטוריה פועמת / בשלושה משפטים מפיך?” או בשיר “ישותך לסוד” שאהבתי במיוחד:
בשירי הספר ניכרות גם ידיעותיו הפואטיות והליריות של המשורר. ניכר כי יש לו ידע רחב בנושאים רבים. הוא מזכיר לא אחת את שיריו של אוקטאי ריפאת ומצהיר שהשירים הרוסיים זורמים בעורקיו ועל כך שגם בשבעת המינים מסתתרת שירה, נוגע באבחה בדמויות מיתולוגיות כמו פנלופה ואודיסאוס וקושר בין אנה קרנינה לסיפור רחל, בין תורת המאיה לתורת הארכיטיפים של יונג ועוד ועוד. בפואמה המורכבת והמרגשת ביותר בעיניי בחלק הזה הנקראת “זרם” הוא מצהיר כי “אנו ציוויליזציה של שוחרי תרבות” ומונה בשטף וזרם פואטי מפולפל את כל התרבות האנושית העשירה והטובה – האמנם אנחנו שוחרי תרבות? על זאת כל אחד יענה על פי תפיסתו.
אינני חסיד של פואמות ושירים ארוכים. אני מעדיף ששירה תהיה קצרה וממוקדת. שורה שתפלח לי את הלב וניסיון להבין את כל הרבדים החבויים במספר מילים מצומצם. לידר מצליח גם בפואמות שלו וגם בשירים הארוכים יותר לרגש אותי ולגרום לי להרהורי נפש. יחד עם זאת, בעיניי לפחות, הוא חד יותר וטוב יותר בשירה קצרה (וזה היה ניכר גם בספרו הקודם) ולכן שמחתי כי חלקו השני של הספר הנקרא “שנים של תנודות טקטוניות” מורכב כולו משירים קצרים. זהו גם לטעמי האישי החלק המרגש ביותר בספר בו גם שיר המוקדש לדוגו שאהבתי במיוחד:
עוד שיר שמאוד התחברתי אליו בחלק הזה של הספר הוא “אני חי” בו לוקח המשורר את הסיטואציות הפשוטות לכאורה והיום-יומיות של כולנו, בו הוא פוגש אנשים “שקופים” לכאורה שכולנו פוגשים מדי יום ולא נותנים עליהם את הדעת וגורם לנו להרהר בהם ובנו, במשמעויות ובהלך הרוח של תקופתנו אל מול החוט המקשר ההיסטורי והתרבותי בין תקופת האבות, דרך תקופת חכמי ספרד ועד לתקופתנו אנו. הוא חותם את השיר ב”הבה נהייה ראויים” ואני אוסיף, הלוואי שכך.
בכלל, לכל אורך הספר שזורים משחקי הלשון וקפיצה בין עבר לעתיד, בין אירועי המקרא וההיסטוריה לבין המציאות העכשווית. כך למשל בחלק השלישי של הספר, השיר “הברוש” נפתח ב”המרחק בין פרדס חנה לברלין ולבאר שבע כמו נער היוצא לרגע מהשיעור ושותה במתקן השתייה” ונחתם ב”חושב על אנשי אברהם הנפרדים ממנו עם מתנות יקרות”. הערבוב האין-סופי הזה בין העבר להווה, בין המורשת לעכשוויות של כולנו, בין נופים ומקומות, בין דימויים פואטיים לפשטות ישירה בכתיבה – מביאה את הקורא לסחרור ומערבולת חושים. אבל זהו סחרור מבורך הגורם לכולנו לעיין שוב ושוב בכתוב ולגלות בו סודות כמוסים המסתתרים בין השורות והדפים ולהשליך את עצמך אל הלא נודע, כפי שכתוב בשיר הבא:
לידר חותם את ספרו בשער בשם “חתימה” ובו שיר אחד בלבד “יש והיא תבוא”. שיר המגלם בתוכו את כל חיבוטי הנפש, את כל ההרהורים ואת הכורח הבלתי נשלט לכתוב בפרץ של יצירה. אין לו בררה אחרת. הכתיבה נובעת מתוכו בכישרון רב וביצירתיות. יש והיא תבוא שוב ושוב גם לספריו הבאים.
קראתי את שירי הספר פעמים מספר. למרות כמות השירים המועטה בו יחסית הוא בעיניי הספר השלם והטוב בספריו של לידר. הוא מעיד על בגרות בכתיבה ושילוב פואטי ולירי איכותי. שוקי גוטמן הוא עורך הספר, אינני יודע עד כמה הייתה רבה השפעתו על השירים המופיעים בספר או על חלוקתם לשערים אבל הוא ערוך בצורה טובה. לטעמי האישי, הייתי נותן נופך רחב יותר לשירה קצרה ופחות לשירים הארוכים, כפי שציינתי קודם לכן. הספר גם לא חף מבעיות ומצאתי בו גם מעט טעויות דקדוקיות ולשוניות. יחד עם זאת, זה לא פוגם בתוצר הכולל של הספר וניתן לתקנן בנקל במהדורה הבאה של הספר. אהבתי מאוד את הספר ונהניתי מאוד מקריאתו. דויד לידר מפלס את דרכו הבטוחה להיות אחד מהמשוררים הטובים שיש לנו בתרבות הישראלית החדשה. ממליץ מאוד.