רצתי ודורה מאת יובל ששון

“עובדי הפנסיון שיערו כנראה שהיום הראשון של רצתי עומד להיות קשה. כל שעתיים שלוש הגיע אחד מהם ולקח אותו לסיבוב ומשחק במדשאות של המקום. רצתי, כהרגלו, הסתכל עליהם במבט עייף, לא מבין למה עליו לזוז יותר מידי – אני כבר התאמצתי – ולא שיתף יותר מידי פעולה. נשכב קצת על הדשא, התגלגל, עשה את צרכיו והמתין שיאפשרו לו לחזור למיטה שלו. הוא נתן להם ללטף אותו ואפילו הסכים פעם אחת ללכת לאיטו ולהחזיר את המקל שזרקו לו. הוא לא מבין את האובססיה של בני האדם לזרוק דברים ולצפות שתחזיר להם אותם. הוא לא נהג לשתף פעולה עם הפעולה המיותרת והמתועבת הזאת: “פעם אחת, נגיד נפל לך המקל, בסדר, אני אחזיר אותו, אבל פעם שנייה? זאת כבר רשלנות מצדך, לך תביא בעצמך. גם מה יש לך מהמקל? דווקא את המקל הזה אתה רוצה? יש בסביבה עוד המון מקלות, זרקת את זה? קח אחר, הכול בסדר”.

לרצתי לא היה נוח גם כאשר צחי, שעל שמו נקרא הפנסיון בכבודו ובעצמו, היה לצדו ביום הסתגלות:

“על צחי הסתכל בחשדנות, “מה זה הבן אדם הגבוה הזה והרזה
שמנסה להתחבב עליו? מה הוא רוצה ממנו? למה הוא עושה את זה?”.

לאורכו של הספר אנחנו מתוודעים לחייה של דורה לפני שהגיעה לבית האבות. בפרק שובה לב אנחנו מתוודעים לבעלה אבנר ושתי בנותיה, התאומות. אנחנו חוזרים אחורה לתקופה אחרת שנראית כיום כמעט בלתי אפשרית, אותה תקופה של הקמת המדינה ושנותיה הראשונות, לפני שכוסתה כל הארץ בכבישים, מחלפים, בניינים והמוני בני אדם והתחלת החקלאות העברית. מסופר על הקמת המושב ובתי הסוכנות, על סלילת הכבישים, תוך כדי אי לקיחת אחריות טיפוסית וקומבינה ישראלית לתפארת: 

“כמה חודשים אחרי שג’ני כמעט וטבעה בשלולית הגיעו טרקטורים מהמועצה האזורית, יישרו את דרכי העפר וסללו כבישים בכל המושב. דורה לא התכוונה לחכות לאסון הבא והגישה תביעת פיצויים כנגד המועצה. בהתחלה נציגי המועצה האזורית התכחשו לאחריות שלהם כלפי הטיפול בעניין. היות והמושב הוקם לפני שהמועצה הייתה קיימת הם טענו שהם לא יכולים לקבל על עצמם אחריות על החלטות ודברים שקרו לפני שהם קבלו אחריות על האזור. בבית המשפט נרמז להם על ידי השופטים שכיוון ההחלטה עומד להיות כנגדם. דורה מצידה הסכימה למשוך את התביעה אם באופן מהיר וחריג, בלי להמתין שנים לאישורים מטעם כל ועדות התכנון למיניהן, המועצה האזורית תסלול את כל הכבישים במושב. מעולם לא התקבלו אישורים לסלילת כבישים בכל רחבי הארץ כל כך מהר.”

אחד הקטעים בספר אותם הכי אהבתי הוא הקטע המספר על אבנר, בעלה של דורה והנכדות שלהם. זה קטע מלא הומור ושנון, מזכיר לי סיפורים ממשפחתי. כל מיני אנקדוטות קטנות כאלה של משפחה שזר לא יבין אותן. הסיפורים הקטנים האלה, שישנם בכל משפחה, השזורים לכל אורכה של עלילת הספר, מאפשרים לנו להזדהות עם הדמיות ולהתחבר אליהן, להרגיש חמלה וקרבה לדורה. אותם חייכתי כשקראתי את הקטע הבא:

“אבנר אף פעם לא היה חולה, חוץ מהפעם ההיא שהיה לו התקף לב, מעולם לא היה לו חום, או צינון, או נזלת, תמיד בריא, תמיד פעיל, תמיד בשיא אונו וכוחו. “זה מהמעברה” התפאר באוזני הנכדות ובאזני כל מי שרצה לשמוע, “שהיינו אוכלים אוכל עם חול, לא היה לנו מה למרוח על הלחם אז שמנו חול, סנדוויץ’ עם חול, מרק עם חול, חריימה עם חול, אם באיזה יום אמא הייתה מביאה תפוחים ונותנת לנו לאכול, היינו קודם כל זורקים אותם לחול ורק אחר כך אוכלים, התרגלנו, אי אפשר היה אחרת, החול הפך אותנו לגברים, לחזקים, החול הצמיח לנו שערות על החזה”. דורה הייתה נותנת לו לדבר ואז שואלת אותו אם הוא רוצה שהיא תכין לו מחדש את מאכלי החול של ילדותו. “האוכל שלך טעים גם בלי חול” היה עונה לה ומתחמק באלגנטיות ממנת החול שבלי ספק היה מקבל אם לא היה נזהר. הנכדות היו קופצות על המציאה כמוצאות שלל רב: “סבתא תכיני לנו אוכל עם חול, הרבה חול, כמו שסבא אוהב, ואז גם אנחנו נהיה גברות וחזקות וגם לנו יצמחו שערות על החזה”. אבנר היה מזדעזע בכל פעם שהנכדות היו אומרות את זה אבל הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלספר את סיפור החול הלוך וחזור. באחת השבתות לקחו אותו הנכדות אל מאחורי המפלצת הענקית, טבלו פרוסות לחם בחול ועשו ארוחת חול יחד איתו. אבנר, שלא הייתה לו היכולת לסגת, אכל חצי פרוסה עם חול וגם הילדות לקחו ביס או שתיים עד שהקטנה שבהן התחלה לבכות ואמרה שהיא לא רוצה יותר לאכול את זה ואיזה מין סבא זה שמכריח אותה לאכול לחם עם חול. אבנר חיבק אותה, שטף להן את הפה עם מים ונסע איתן לתחנת הדלק הקרובה לקנות גלידה. מאז בכל פעם שסיפר את הסיפור הוסיף לזה את “הנכדות האמיצות שלי שלא מפחדות משום דבר וגם הן אכלו סנדוויץ'”

חיי הנישואין של אבנר ודורה לא היו על מי מנוחות ואנחנו מגלים את המורכבות בין הדפים. למשל, לאחר התקף הלב שלו הוא עוזב לשנתיים ומשאיר את דורה לבדה. גם לאחר שהוא חוזר המצב לא משתפר. בבית האבות דורה לא כל כך מסתדרת. היא עברה לשם רק כי הבנות שלה הכריחו אותה ולכל אורך הספר אנחנו מגלים את מורת רוחה מהמהלך. כאשר דורה מגלה שגם יפה כספי ששנאה כל כך הגיעה לבית האבות אנחנו פוגשים בדורה כועסת וכאובה המטיחה באישה שהיא מתעבת את המילים הבאות: 

“תשתקי, אני ממש מציעה לך שתשתקי. עכשיו אני יודעת מי את. את הזונה שחשבה שהיא יכולה לקחת ממני את אבנר, ואני רוצה להגיד לך שזה בכלל לא היה משנה שאבנר כבר היה מת, זה בכלל לא היה משנה, אני אירחתי אותך אצלי בבית במשך כל השבעה, ואת והילדים המגודלים שלך צחקתם עלי ועל המשפחה שלי, דבר כזה לא שוכחים, לא שוכחים, ואני לא יודעת מה את חושבת שאת עושה פה ב”שדות אור” המקום המקולל הזה, אבל עכשיו אני פה, ועכשיו זה המקום שלי, ואני מבטיחה לך שאת לא תפריעי לי ולא תציקי לי ולא שום דבר שכזה, את זוכרת מה קרה בבית הקברות , נכון? את זוכרת, זה בקלות יכול לקרות לך שוב, כמו שאת רואה אני לא יושבת בכיסא, ואני לא צריכה שיעזרו לי, ואני פה רק כי הבנות שלי הכריחו אותי אבל אני לא יודעת אם זה יימשך הרבה זמן או מעט זמן, אני בחדר עם המזל, חדר חמש מאות ושלוש עשרה, את יודעת, שמה או שחיים או שמתים, אין באמצע, ואני, אני מתכוונת לחיות, אז תזהרי, כן!?”

יופיו של הספר הוא שאנחנו מגלים בו אט אט את כל הרבדים הסמויים והגלויים במשפחתה של דורה. אנחנו מתוודעים להוריה, לבעלה, לאחיה אמנון, לנכדיה ולבנותיה התאומות. יחד עם זאת בחלק מהפרקים אנחנו מגלים את זווית המחשבה, האדישה והצינית לרוב, של רצתי הכלב. שנינות הכתיבה של הסופר, הצורה הישירה בה נכתבים הפרקים והחשיפה האיטית של עוד נדבך ועוד נדבך בעולמם של דורה ורצתי הופכות את הספר למרתק. לכאורה, הסיפור פשוט למדי, אישה עוברת לבית אבות והכלב שלה לפנסיון כלבים. מתחת לפני השטח ובין השורות אנחנו מגלים את מורכבות החיים, את קשיי היום-יום, את הכעסים, הההחלטות והלבטים. אנחנו מגלים איך לעתים כולנו כבולים למסגרות או לחוקים. אנחנו נחשפים לדינמיקה בין האנשים בבית האבות ואפילו לדינמיקה בין הכלבים בינם לבין עצמם ולמטפלים. רצתי כמו דורה לא ממש מסתדר בפנסיון ומתחיל לנבוח בלילות. בניגוד לדורה, הוא לא מבין למה היא עזבה אותו. האם הם ייפגשו שוב? תיאלצו לקרוא. 

הנקודות הטעונות שיפור בספר לטעמי הן עיצוב הכריכה שלדעתי האישית לא מזמינה את הקוראים לגלות את כל הטוב שמתגלה בין הדפים, וגם הקפדה נוספת על הגהה ותיקוני שגיאות שמצאתי מדי פעם. אלה היו משבחים את הספר אף יותר. אין הרבה כאלה, אבל אלו שמצאתי, פגמו מעט בחדוות הקריאה שלי. את אלה אפשר יהיה לתקן במהדורות הבאות אם תצאנה. 

ברומן הזה, יובל ששון מביא את הכתיבה שלו, אותה אני מכיר מסיפורים קצרים שלו שקראתי, לשיא. אני מאוד אוהב את כתיבתו. מאוד אוהב את המבט הישיר לחיים הפשוטים, את השפה בגובה העיניים ובעיקר את ההומור, הציניות והשנינות המתחבאים בין קווי העלילה. הדמויות שלו מורכבות ועגולות וקל להזדהות איתן. מזמן לא קראתי ספר ששאב אותי פנימה, שגרם לי לצחוק, להתרגז, לחייך וגם להרגיש חמלה ועל זה כל הכבוד. ממליץ מאוד על הספר – בעיניי הוא צריך ויכול להיות רב מכר, רכשו אותו מהמחבר.