מי אתה? ישי ויסמן

שלום ישי, אני שמח שהסכמת להתראיין אצלנו במדור “מי אתם?”. קראתי אותו ואני חושב שהוא מותח, מרהיב, מלא בתיאורים דיסטופים ושפה עשירה ונפלאה. כבר אמרתי לך זאת באופן אישי אבל אני חושב שזה ספר מופת בסוגה הזאת ובכלל בין הספרים שיצאו בשפה העברית בשנים האחרונות. בוא נתחיל…

מהו הרגע הכי מוזר או לא צפוי שבו הרגשת שהכתיבה מובילה אותך וכותבת את עצמה ולא אתה אותה?

הרגעים שבהם הרגשתי שהכתיבה מובילה אותי, כאילו העט כותבת מעצמה — או אולי האצבעות מקלידות מתוקף כוח אחר — היו בשעות הקטנות של הלילה. אלה היו רגעים של התמסרות מוחלטת, אחרי שעות ארוכות של ריכוז והתנתקות מהעולם. אז, מתוך זרם תודעה טהור, הפכה הכתיבה לפרועה יותר — סוריאליסטית, ספקולטיבית, הרפתקנית ונועזת, כאילו המילים בחרו בי ולא להפך. אלו היו הרגעים שהסיפור סיפר את עצמו ולא מתוקף תכנון אלא מזרימה של הנפש לדף.

האם ישנן מילים שאתה נמנע מהן בכתיבה שלך – למשל כאלה שטעונות מבחינתך או מזכירות לך דברים, או כי אתה סתם לא אוהב אותן?

השתדלתי שהכתיבה תהיה תמציתית, לא חופרת, בלי שמות תואר מיותרים. כך אני מעדיף לקרוא וגם לכתוב. לא יודע להצביע על מילה מסוימת. אבל כן אני סולד משמות תואר, עד כמה שאפשר.

איך אתה יודע מתי סיימת את הכתיבה, מתי הגיע הזמן להניח את העט או להפסיק להקליד? זה אינטואיטיבי, טכני או רגשי?

הכתיבה בתוך הפרקים, בליבת הפרקים היא מאוד אינטואיטיבית. אבל אני לא ניגש לפרק, או לספר, בלי תכנון מראש. ולכן, אני יודע מתי הספר נגמר. ואיך הוא יגמר. הקושי האמיתי הוא מתי להפסיק את סבבי השכתוב והתיקונים. מלכיצדק עברה 11-12 סבבים שלי, וזה עוד לפני סבבי עריכות וליטוש רבים. לזה אין סוף אף פעם. אבל צריך לדעת מתי לשחרר. לי זה לקח הרבה שנים. גנזתי 6 נובלות. עשרים שנה אני גונז. אבל אחרי עבודה של שלוש שנים החל משנת 2021-2020 החלטתי להוציא את מלכיצדק. זה לקח עוד זמן, אבל הנה כבר שלושה וחצי חודשים הוא בחנויות הספרים, ומעורר עניין בהרבה אנשים. אז אני שמח בחלקי ובדרכי.

איזה רעש קטן מהיום־יום הכי משמח אותך ואיזה מכעיס אותך, אפילו אם אתה לא מודע לזה?

אני אוהב רעש. במידה כמובן אבל אוהב. אני לא איש של שקט. לכן אני חי בעיר, ומשתעמם בכפר. אני אוהב את החיות, וההתרחשות. עם זאת, אודה ואתוודה: רעש קדיחת אתרי הבניה הוא לא נעים במיוחד ולא ערב לאוזניי.

מה הדבר האחרון שלמדת על עצמך דרך שיחה עם מישהו זר לחלוטין?

יותר מדי. שיחת פייסבוק מקרית עם ידיד רשת מעולמות הספרות, לימדה אותי הרבה על כנות וחברות. מקווה שהוא יהיה חבר גם במציאות 🙂

לאיזה ריח מהילדות אתה מתגעגע וחסר לך כיום?

גבעת שמואל. אז ריח התפוזים. למרות אהבתי לעיר. ניחוחות הפרדסים הנושנים והנוסטלגיים של גבעת שמואל, אומנם לא חסרים לי אך מעוררים געגוע ותחושות של ערגה וכמיהה לימים אחרים, תמימים יותר.

מהו הביטוי שאתה אוהב במיוחד? 

כפזמונאי לשעבר או בדימוס, אני יכול להגיד שאין צרוף מילים חזק יותר מ-“אני אוהב אותך”. בנאלי וקלישאתי ככל שיהיה.

אם לא היית כותב, מה היית רוצה לעשות?

אני לפני הכול קורא. בלי קריאה אין כתיבה. אבל אני מאוד אוהב לבשל. וגם לשחק כדורסל. היות ואני לא גבוה מספיק, אז נראה לי שבישול זה עולם של יצירתיות, תשוקה ואהבה שיכול היה להתאים לי אם לא הייתי עוסק בתחומי התקשורת והיצירה והכתיבה.

מהו המקום הכי מוזר שכתבת בו שיר או קיבלת רעיון יצירתי לכתיבה?

אחד הלהיטים הגדולים בישראל, אם לא הגדול שבהם, בז’אנר הים תיכוני, נכתב (וזאת אני אומר מעדות ראשונה), כהשראה שהגיע בשירותים. לא מדובר בשיר שלי, לצערי, אבל קיבלתי השראה בהרבה מקומות מוזרים: במקלחת, ברכב, בחניון, כל סיטואציה סתמית ושגרתית ככל שתהיה יכולה לעורר השראה מדהימה. דווקא, נופים מדהימים, ועוצרי נשימה לא מעוררים אצלי לפחות השראה כלל וכלל. אני מוצא הרבה השראה בכיעור של החיים. אבל זו כנראה כבר בעיה שלי.

איזו תכונת אופי היית רוצה לאמץ לעצמך וחסרה לך, אולי כזאת שלקוחה מאחת הדמויות שאתה כותב?

יש לי כמה תכונות אופי שאני מאוד אוהב בגיבור של נובלה שכתבתי ולא פרסמתי בשם “פרדס כץ לנצח”, אולי יום אחד נוציא אותה, לפחות בפורמט מצומצם, או דיגיטלי, שאנשים יוכלו להנות ממנה. נובלה מאוד כיפית. הגיבור שם, לוזר אולטימטיבי, אבל מלא קסם בעיני.

אם היית יכול להיפגש לארוחת ערב עם דמות ספרותית בדיונית כלשהי – מי זו הייתה ומה הייתם אוכלים?

קל. איגנציוס ריילי. גיבור הספר של ג’ון קנדי טול המנוח, “ברית של כסילים”, דמות בלתי נסבלת ומשעשעת עד אימה. בטוח הייתי סובל במפגש איתה, והיינו אוכלים המבורגר מעופש, ושותים מיץ תפוזים ומקנחים בגרפס טוב. מת עליו.

אם היית יכול לבחור שיר אחד מתוך הרפרטואר שלך כפזמונאי שישמש כפסקול ל”מלכיצדק”, איזה שיר זה היה ומדוע?

“האהבה לא תמות” של אריק סיני. קאנטרי כמובן. למרות שזה בישראל ולמרות שאני כתבתי אותו, “מלכיצדק”, תמיד הרגיש לי קצת כמו ספר מתורגם. אולי בגלל המון השפעות שיש לי מקריאה של ספרות זרה. לא יודע, לא מתיימר לפרשן את זה. אבל גם העורכת הלשונית של הספר רונה קמחי אמרה את זה אז מי אני שאתווכח. אז שיר קאנטרי ישראלי שכתבתי יתאים בהחלט.

כיצד השפיעה עבודתך כמבקר מוזיקה על סגנון הכתיבה והקצב בנובלה?

כתבתי על זה באריכות באחרית דבר. כל דבר שכתבתי ועשיתי לאורך חיי הצטבר לכדי מלכיצדק. היצירה הזאת גדולה ממני כי היא כל היצירות שלי ביחד. הקצב מהיר, כי אני פזמונאי, ובסוף אני לא איש של כתיבת רומנים של מאות עמודים. ואני אוהב את המוזיקה שבמילים. אבל הספר, הוא לא מוזיקלי, הוא ספר של אהבה לספרות למילים ועם תשוקה אמיתית, לקצת פנטזיה בספרות עברית.

האם יש קשר בין הדיסטופיה המתוארת ב”מלכיצדק” לבין החוויות האישיות שלך מתקופת הקורונה, שבה התחלת לכתוב את הספר או מתקופות אחרות בחייך?

אני בטוח שכן, וכתבתי על זה גם, באחרית דבר וגם דיברתי על כך בסרטונים שהעליתי בעמודים שלי ברשתות. בסוף כשאתה נמצא בתוך מציאות שהיא דיסטופית, ההשראה לוקחת אותך למקומות האלה. וזה מה שקרה במלכיצדק.

בספר, הכתיבה והקריאה נאסרות. מה הוביל אותך לבחור דווקא באיסורים אלו ככלי שליטה מרכזי בעלילה? האם אתה חושב שמצב כזה יכול לקרות באמת בישראל או בעולם?

מלכיצדק לפני הכול הוא ספר שעוסק במה יקרה בעולם שאין בו קריאה, כי הקריאה אסורה. הקריאה היא עברה חמורה ורוב האנשים אנאלפביתים מכוונת מכוון. כשכתבתי את זה, היה בזה משל על החברה כיום. חשבתי על התקופה שלנו. כשאנשים בוחרים מרצונם, ממודע, לוותר על הקריאה בשביל עוד זמן מסך מיותר, כאילו חסר לנו מסכים עם כל הסמארטפונים המשוכללים והריאליטי, ומיליון שעות ברשתות החברתיות ועוד ג’אנק. כתוצאה מכך, אנשים מאבדים את היכולת לקרוא, לא כי הם לא יכולים לקרוא, כי הם מוותרים עליה מרצון. וזה מעציב. ולי כאדם שאוהב בכל נימי נפשו, את הקריאה. אבל לא רק אוהב, מאמין ביכולת המופלאה של קריאה לשנות חיים ולהשפיע על אנשים! מסיבה פשוטה: כי אין חוויה יותר עמוקה בעיניי, בתרבות, בפנאי, בהעשרה, בהשכלה. מקריאה וכאשר לא קוראים, תחשוב על זה, השיחות חוזרות על עצמן, המחשבות חוזרות על עצמן, האדם מתרוקן מתוכן מבחירה, מאבד משהו בעצמו.

 

כיצד חוויות ילדותך כבן לזוג ספרנים בגבעת שמואל השפיעו על התפתחות הדמויות והעולם שבנית ב”מלכיצדק“, האם אתה שואב השראה מספרים שקראת או נחשפת אליהם?

קראתי המון סטיבן קינג. סדרת “המגדל האפל”, השפיעה עליי מאוד. הדמות של הגיבור האניגמטי, שיוצא למסע שהוא בעצם מסע גילוי, חניכה, שבסופו למרות התנועה קדימה, הוא מגלה את העבר שלו ואת ההיסטוריה. זה מאוד דיבר אליי. קראתי גם המון פול אוסטר, ואני גם חושב שהוא השפיע עליי עמוקות. יותר בהיבטים של המקריות של החיים, שהיא יותר סתמית מאכזרית. “בלתי נראה”, שציטוט מתוכו (“מלחמה היא צורת הביטוי הטהורה והחריפה ביותר של נפש האדם”), פותח את הספר, עיר הזכוכית, ארמון הירח, לא חסר. יש לי בספר גם ציטוט מתוך ספרו של אוסטר “המצאת הבדידות”. אבל הרעיונות הדיסטופיים נבטו יותר מהקורונה, מהלך החיים במהלך שנת 2020, וגם מתקופה שעבדתי בכנסת ישראל. השפעות חיים נקרא לזה. האם יש קשר לכך שההורים שלי ספרנים? ברור ! בסוף אהבת הספרים, היא בכל מקום בהיסטוריה שלי בביוגרפיה שלי ובדם שלי. על המצבה של סבא שלי עליו השלום רשום: “היה איש ספר”. ולכן זה השפיע לי לקרוא המון וליצור. אבל האם זה זלג לתוך הספר ? כן אני חושב, יש כמה חלקים סוריאליסטים שקשורים בכלל לספרות, ב”מלכיצדק” וגם בחלק של הרפרנסים הרבים בספר.

האם במהלך הכתיבה נתקלת בקשיים או אתגרים בלתי צפויים בבניית העולם הדיסטופי של “מלכיצדק“?

לא. לצערי, בורכתי בדמיון שופע, וזה החלק הקל אצלי בכתיבה. האתגר הגדול היום כיוצר זה למצוא ולפלס את הדרך בין הררי הספרים שיוצאים והקוראים שמתמעטים לצד המוספים לספרות המדלדלים במדיות המסורתיות.

כיצד אתה רואה את הקשר בין הטכנולוגיה והסמים ככלי שליטה ב”מלכיצדק” לבין מגמות טכנולוגיות וחברתיות בעולם האמיתי?

אני חושב שהטכנולוגיה, וזה ישמע עצוב, אבל היא בשלב מסוים לוקחת אותנו אחורה. כשתחשוב, בסוף המאה ה־19, תחילת המאה ה־20, למי שאוהב לקרוא את הספרות הזאת, כמוני, מהתקופות האלה, יכול לראות שאנשים בעת הזו, על כל עבודה בשטיפת כלים, או בסבלות, או בכביסה, היו מתחרים מאות אנשים. כלומר האם הבינה המלאכותית בכך שהיא הולכת והיא הולכת להעלים עבודות ומקצועות ולצמצם את הצורך באנשים, תחזיר אותנו למעשה אחורה: לימים של הנהירה מהכפרים לעיר, והקרב על העבודות המעטות. האם היא תגדיל את הפערים החברתיים? אני חושב שאם לא ננהג בתבונה בעניין הזה, של המרוץ לקדמה, ונערך אליו, אנו עלולים להגיע למקומות קשים מאוד.

 

האם יש ספרים או סופרים שהשפיעו במיוחד על הכתיבה שלך?

קטונתי. אבל אני מאוד אוהב את מישל וולבק, צ’ארלס בוקובסקי, פול אוסטר, סטיבן קינג, אולגה טוקרצ’וק וסרחיו ביסיו. ומשתדל לקרוא את רוב הספרים שלהם. ואכן את רובם הקראתי (המתורגמים). במקור אני מאוד אוהב את ניצן ויסמן, אין קשר משפחתי, שכתב בין היתר את: “יומן פרידה” –”המחברות השחורות של קרול שוורץ” המדהימים ואת עמרי חורש שכתב את “ילד” ו”אברים פנימיים”, ואת ישי שריד הנהדר עם “מגלה החולשות” ו”הפאנליסט”. בקיצור אני קורא הרבה, כותב סקירות. מפרגן למי שמגיע.

כיצד התמודדת עם המעבר מכתיבת שירים קצרים וממוקדים לכתיבת נובלה מורכבת וארוכה? חששת?

לא היה קשה בכלל. מכיוון שכתבתי נובלות וספרים, לפני שהתחלתי לכתוב שירים. פשוט בפזמונים ובמוזיקה ים תיכונית הסיפוק הוא מיידי והקהל גדול. ויש גם תמלוגים ונסחפתי לזה. הספרות היא כמו מרתון. מדובר בריצות ארוכות, לא שומעים אותך מהמכוניות ולא במועדונים והחשיפה מעטה. אבל בסוף הלב נמצא בספרים. אני שמח ומודה על כך, שזכיתי שאני יודע שכל יום, כל יום שעובר, אז יש אדם אחד לפחות ששומע שיר שלי, ואדם אחר שקורא ספר שלי, או סיפור קצר מעשרות הסיפורים הקצרים שפרסמתי בכתבי עת או את הפרקים שכתבתי לספר המאוד מצליח “מהפכה של שמחה”, בהוצאת “ידיעות אחרונות”. כלומר, לצד העבודה היום־יומית שלי, ולמרות שאני רחוק מאוד מלהיות סופרסטאר, עדיין יש אנשים מדי יום שנחשפים ליצירות שלי וזה משמח אותי מאוד.

לאחר פרסום “מלכיצדק”, האם קיבלת תגובות מפתיעות או בלתי צפויות מהקוראים שהשפיעו על תפיסתך את הספר?

מה שהפתיע אותי במלכיצדק, היה שקיבלתי הרבה תגובות. כולן הפחידו אותי שאתה מוציא ספר ואז יש דממה. אז דממה לא הייתה. היו תגובות חיוביות והיו תגובות שליליות. תגובות אדישות לא היו, כך שאני רואה בזה הצלחה. שעוררתי משהו באנשים.

 

מה אתה כותב בימים אלו?

בימים אלו אני קצת כותב, והרבה קורא. כשאני כותב, אני כותב רק לעצמי. אין שום דבר על הקנה נכון לעכשיו. ברגע שארגיש, שיש צורך ועניין, המילים כבר יזרמו על הדף. אני לא דואג.

 

באילו במות ספרותיות פרסמת בתחילת דרכך ואיך היו התגובות?

התחלתי דווקא מגבוה. כתבתי במגזין פנאי פלוס מבית ידיעות אחרונות וקיבלתי הרבה חשיפה בתחום התרבות שעסקתי בו. אבל מבחינה ספרותית, את הבמה הגדולה ביותר קיבלתי בכתב העת “נכון” לדיסטופיה ואוטופיה, בהוצאתו לאור של המו”ל והעורך פרופסור אורציון ברתנא. הוא פרסם הרבה סיפורים קצרים שלי, ונתן גם במה עוד לפני שהספר יצא לאור, לשני הפרקים הראשונים בספר “מלכיצדק”. ואני מאוד מעריך, את הפירגון שלו והעזרה שלו בקריירה הספרותית שלי. קשה לי להאמין שבלי הסיוע שלו הייתי מצליח לפרוץ.

מה העצה הכי טובה שתרצה לתת למי שרוצה לכתוב אבל חושש להתחיל או לפרסם?

נצטט את מישל וולבק: “אתה צריך להסתפק בחיים וזה כרוך בסיכונים לא מבוטלים“.

ואני אוסיף עליו. תחיו את החיים שלכם, איך שאתם רוצים ואיך שבא לכם גם ככה בסוף זה לגמרי שלכם.

תודה לך ישי על הריאיון והמון בהצלחה עם ספרך החדש ומי ייתן שיהיה ראשון מבין ספרים רבים ומשובחים.

תודה אלירן על הבמה וההזדמנות!