מי את? מינה גורל

שלום מינה, אני שמח שהסכמת להתראיין אצלנו במדור “מי אתם?”. ברכות על ספרך החדש. הייתי בהשקה של ספרך שנערכה בספריית בית העם בירושלים והתרשמתי עמוקות מהשירים שלך, מהערב עצמו שהיה איכותי ומפתיע וגם ממך באופן אישי. בואי נתחיל…

מה הדבר האחרון שלמדת על עצמך דרך שיחה עם מישהו זר לחלוטין?

ביום רביעי, ה־23.04.2025, התארחתי בתוכנית הרדיו “נופים מדברים” בהנחייתה של יהודית מליק־שירן ב”רדיו אפי-לוג”. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי עם המנחה יהודית אי־פעם. שוחחנו על ספרי “פגמים”. היא הסבה את תשומת ליבי לכך, שבשירי “לברוח” שפורסם בספרי “פגמים”, אני מדברת למעשה על בריחה, שהיא בחירה – סיכול אותיות. היא הראתה לי שהבריחה הייתה הבחירה שלי, כשהייתי ילדה. לא הייתי מודעת לכך. אהבתי את התובנה הזאת שלה.

 

לאיזה ריח, טעם או נוף מהילדות את מתגעגעת וחסר לך כיום?

אני מתגעגעת לריח הכלור של “בריכת ירושלים” אליה נהגתי ללכת בתור ילדה. אני מתגעגעת לבניינים היפים של המושבה הגרמנית באזור בו גרתי ולריח התבשילים של אמי בילדותי – בעיקר בימי שישי.

 

מהי המילה שאת אוהבת במיוחד – לאו דווקא בגלל המשמעות שלה אלא בגלל איך שהיא נשמעת או מרגישה בפה?

אני אוהבת את המילה “ריטריט”. זו נשמעת לי חוויה של חופש.

 

האם יש לך “חפץ קמע” או פריט קטן שאת מרגישה בנוח שהוא לידך כשאת כותבת ואולי גם נותן לך השראה?

כתבתי בשירי “כשאני כותבת”, שאני מרגישה בנוח לכתוב ליד הקומקום, המלחייה והפלפלייה במטבח. שם אני מרגישה שה”אוויר נקי, צלול וזך”.

 

אם לא היית כותבת, מה היית רוצה לעשות? בעבר היית מורה לעברית ולערבית? היית רוצה לעסוק במשהו אחר?

אהבתי מאוד את ההוראה. כבר כשהייתי ילדה “הרבצתי תורה” בילדי השכונה שבה התגוררתי. אם לא הייתי כותבת, הייתי רוצה ללמד, כפי שגם עשיתי. אהבתי ללמד ערבית. הייתי רוצה ללמד יותר ספרות עברית, כפי שגם עשיתי, אך לא מספיק. לימדתי בעיקר ערבית, משום שזה היה מקצוע יותר נדרש. המקצוע שיותר קרוב לנשמה שלי הוא ודאי הספרות ובמיוחד הספרות העברית.

 

מה המקום הכי מוזר שבו כתבת שיר או קיבלת רעיון יצירתי לכתיבה?

קיבלתי רעיונות תוך כדי נסיעה – ברכבת או ברכבי הפרטי. הנסיעות נתנו לי לעתים רעיונות לכתיבה.

 

איזו תכונת אופי היית רוצה לאמץ לעצמך וחסרה לך?

הייתי רוצה להיות יותר אסרטיבית ופחות מְרַצָּה.

 

אם היית יכולה להיפגש לארוחת ערב עם דמות ספרותית בדיונית כלשהי – מי זו הייתה ומה הייתם אוכלים?

הייתי רוצה להיפגש לארוחת ערב עם הנער הולדן קולפילד, הגיבור הראשי של הספר “התפסן בשדה השיפון” והיינו אוכלים יחד ב”מק’דונלדס”, בניו־יורק, המבורגר וצ’יפס.

 

ובמציאות? סופר או משורר עכשווי או מהעבר שהיית שמחה לאכול איתו ארוחת צוהריים?

הייתי רוצה לשבת לאכול ארוחת צוהריים עם יונה וולך.

 

מהו הספר הראשון שאת זוכרת שקראת בילדותך?

הספר הראשון שאני זוכרת שאמי הקריאה לי בילדותי, לילה־לילה לפני השינה, הוא “מסיפורי האחים גרים”. אציין כאן בין היתר את “עמי ותמי” (Hänsel und Gretel) ואת “לכלוכית” (סינדרלה).  

 

האם יש ספרים או סופרים שהשפיעו במיוחד על הכתיבה שלך?

השפיעו על כתיבתי במיוחד רחל המשוררת, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ’ ויונה וולך. כמו־כן הושפעתי מחיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ונוספים.  

 

ספרי על הקשיים וגם על הדברים הטובים בעבודה על הספר שלך? על כתיבתו, הפקתו וכדומה.

שירי הספר שלי נאספו במשך עשרות שנים. מאחר שמטבעם הם חשופים, היה לי קשה לפרסמם בהיותי מורה ונאלצתי להמתין עד יציאתי לגמלאות, לפני כחמש שנים. או אז הוסר מחסום החשיפה מפני תלמידותיי המתבגרות, בעודי מלמדת אותן, ויכולתי להתקדם לקראת פרסום הספר. אהבתי לעבוד עם שלושת העורכים ונהניתי מתהליך ההפקה לקראת הפרסום. בשלב האחרון נהניתי בעיקר לעבוד עם שמעון שלוש, העורך הראשי של הספר, שליווה אותי בתהליך עד הבאת הספר לדפוס. העבודה עם אדם נוסף היא מפרה ומעניינת. בתהליך הזה יצאתי מעצמי והתבוננתי בשיריי בעיניים של אדם נוסף. זו הייתה חוויה מעצימה – להסתכל על השירים גם מחוץ לעצמי.  

 

לאחר פרסום “פגמים”, האם קיבלת תגובות מפתיעות או בלתי צפויות מהקוראים שהשפיעו על תפיסתך את הספר?

לאחר פרסום הספר קיבלתי לשמחתי תגובות אוהדות מאוד. לגבי תגובות מפתיעות לתפיסתי את הספר, נהניתי במיוחד מהשיחות עם שדרי הרדיו רון נשיאל, טל פאר ויהודית מליק־שירן. כל אחד משלושתם העיר זווית מיוחדת משלו על הספר.

 

מה את כותבת בימים אלו?

בימים אלה אני עמלה על איסוף השירים לקראת פרסום ספרי השני.

 

באילו במות ספרותיות פרסמת בתחילת דרכך ואיך היו התגובות?

אני כותבת שירה כל חיי. שירי הראשון “אהבה” שעסק באימי ובאהבתי אליה, פורסם בעיתון הילדים “הארץ שלנו” בהיותי בת תשע. התגובות היו נלהבות: “כיצד ילדה בת תשע מסוגלת לכתוב שיר כה עמוק?!”. שיריי פורסמו מזה עשרות שנים בכתבי עת שונים כגון: “מאזניים”, “אפיריון”, “מאסף ירושלים”, “חדשות בן-עזר, “מוטיב” ו”מבוע” וזכו לתגובות חיוביות ואוהדות מאוד.

 

מה העצה הכי טובה שתרצי לתת למי שרוצה לכתוב אבל חושש להתחיל או לפרסם?

העצה הטובה ביותר שהייתי נותנת למי שרוצה לכתוב אבל חושש להתחיל או חושש לפרסם היא “לקפוץ למים!!! אין ברירה!!! מה שצריך לעשות – לעשות. יש להתמיד בכתיבה ולנסות להתפרסם. חשוב שהמילים שלכם ייקראו, שיהיו להם הדים.”

 

כיצד בחרת אילו שירים לכלול בספר? האם הייתה לך תמה מרכזית או מסר שרצית להעביר דרכם?

בחרתי בשירים יחד עם עורכי הספר. רציתי שייכללו בספר שירים טובים הן מבחינת השפה והן מבחינת ההתבוננות השירית. עברנו יחד על השירים שהבאתי ובררנו מתוכם את הטובים ביותר. הנושא המרכזי היה הפגמים, חשיפתם וההתגברות עליהם תוך כדי מעבר על פני תחנות מרכזיות בחיי ואנשים מרכזיים שהשפיעו ומשפיעים על חיי. המסר הזה מובע בקול שירי מיוחד ואותנטי המתאר את הדברים בשפה רזה ותמציתית.

 

האם תהליך העריכה וההוצאה לאור שינה את הדרך בה את מתבוננת על שירייך? האם היו שירים שעברו שינויים משמעותיים במהלך התהליך?

באופן טבעי היו שירים שעברו שינויים במהלך העריכה, משום שעוד שלושה זוגות עיניים קראו את השירים ומובן שהעורכים ערכו שינויים בשירים שקראו ותרמו, בדרכם, למוצר המוגמר. תהליך העריכה לא שינה את הדרך בה אני מתבוננת על שיריי, כי השינויים לא היו שינויי יסוד, אלא יותר שינויים של שפה, סגנון והעמדה.

 

אחד השירים המרכזיים בספר מדבר על “לקחת את הפגמים ולתת להם להשתזף בשמש“. מה המשמעות של התייחסות כזו לפגמים האישיים?

אני מאמינה שאת ה”פגמים” מוטב לא לטאטא מתחת לשטיח, אלא לחשוף אותם, לטפל בהם ולהשלים איתם. ה”פגמים” הם משל לקשיים נפשיים ולטראומות ילדות – מה שניסיתי במשך שנים רבות להדחיק, אך גיליתי שההדחקה גוזלת כוחות נפש ואנרגיה יקרה ועדיף “לתת להם להשתזף בשמש” – אור השמש הוא מחטא, מרפא ומשחרר את אנרגיית ההסתרה, שדורשת כוחות רבים שמגוייסים להדחקה.

 

הספר מתאר איזון בין כאב להשלמה. כיצד את רואה את התהליך הזה של הפיכת כאב אישי לשירה?

השירה שלי באה מתוך הפצע. השירה נותנת שם לפצע, מעלה אותו למודעות ובכלים אומנותיים, בשפה רזה ומאופקת מטפלת בו ותורמת לתחושת השחרור עם החשיפה של הפצע לאוויר העולם.

 

האם יש שיר בספר שאת מרגישה שהוא מייצג במיוחד אותך יותר מכל, ומדוע? אם כן, תוכלי לשתף אותנו בו?

השיר שמייצג אותי ביותר בספר הוא “מינה גורל”. שיר זה הוא מדרש השם שלי ובו כתוב:

“מִן הַגּוֹרָל, מִינָה גּוֹרָל,

שֶׁלֹּא תְּשַׁגְּעִי אֶת עַצְמֵךְ

עַד זוֹב דָּם.”

 

הוא מבטא התמודדות שלי עם הנוירוזה הפנימית שיש בתוכי ומביעה משאלת לב:

“לָעַד שְׁאֵלָה גּוֹרָלִית

שֶׁתִּהְיִי כְּאַחַד הָאָדָם

מִינָה סְתָם.”

 

הייתי רוצה להיות אישה רגילה, שלא נושאת על גבה מטען נפשי כה כבד, אבל כפי שאמר אחד מעורכי הספר, ליאור שטרנברג, במהלך ערב ההשקה של הספר: “מינה סתם” כבר לא אהיה, כי “מינה סתם” לא הייתה יכולה לכתוב ספר כזה…”.

 

כתבת שירה כל חייך, ושירך הראשון פורסם כשהיית בת 9. כיצד השפיעו חוויות חייך, כמו השירות ביחידת 8200 וההוראה במדרשיית עמליה, על כתיבתך?

אכן כתבתי שירה כל חיי ואכן שירי הראשון פורסם בהיותי בת תשע. שירותי הצבאי ב־8200 ו־34 שנות עבודתי כמורה – בעיקר כמורה לערבית – לא השפיעו כמעט על שיריי. מה שהשפיע עליי היו חוויות חיי בעיקר חוויות מהילדות, שעיצבו את חיי וגם העולם הפנימי הסוער שלי, שקשור בעיקר למבנה הנפש ולהתבוננות פואטית על הוויית החיים שלי והחיים בכלל, לאו דווקא חיי כחיילת וכמורה.

 

האם יש נושאים או חוויות מהחיים בירושלים שמצאו את דרכם לשירים בספר?

ראשית כל אני מתייחסת לדירתי בירושלים, למשל בשירים כמו “כשאני כותבת” או “המרפסת של מינה”. אני מתייחסת גם לבית החולים “הדסה עין כרם” שנמצא בירושלים. השירה “הדסה” עוסק בתקופה בה הייתי מאושפזת שם. והשיר “אושר” עוסק בבית קפה אנג’ל שהיה ממוקם לפני כ־20 שנה, בזמן כתיבת השיר, בשכונת ניות בירושלים. רוב השירים בספר עוסקים בחוויות חיי לאו דווקא בהקשר של ירושלים.

 

השירים שלך מאופיינים בפשטות וישירות ופחות שירה מליצית.  האם זו הייתה בחירה מודעת כדי להתחבר לקהל רחב יותר?

הפשטות והישירות הן הסגנון הפואטי שלי. זהו סגנון הכתיבה: שירה רזה, ישירה ופחות מליצית. זהו סגנוני שבא מהנשמה וללא מאמץ. אינני מסוגלת לכתוב אחרת. זו לא הייתה בחירה כלל. רק כך אני יודעת לכתוב.

כיצד את מקווה שהקוראים יתחברו לספר? האם יש מסר או תחושה מסוימת שאת רוצה להעביר להם?

הייתי רוצה שכל קורא ימצא בספר את עצמו. השירים מדברים עליי ועל חיי הנפש שלי, אבל אני מאמינה, שהגדולה של שירת אמת, ואני מקווה ששירתי אכן כזאת, היא שכל אדם יכול לתחבר אליה. כל אדם יכול למצוא בשיריי משהו מעצמו ומחייו ואם אכן זה קורה, עשיתי את שלי. למסר שעובר בספר בנוגע לפגמים גם כן כל אדם מתחבר אליו ממקומו שלו.

בספרך את מבקשת “להשאיר את הפגמים גלויים בשמש” — האם קרה לך שתגובה של קורא גרמה לך להביט מחדש באחד הפגמים שכתבת עליו, אולי אפילו לאהוב אותו?

קרה לי שתגובה של קוראת גרמה לי לאהוב את אחד הפגמים: כפי שכתבתי קודם, יהודית מליק־שירן בשיחתה איתי, שה”בריחה” בשיר “לברוח” שבספרי היא למעשה “בחירה”. יש כאן סיכול אותיות ולמעשה כבר בגיל ארבע בחרתי להיות עצמאית וללכת מן הבית, דבר שלא אופייני לילדה בת ארבע ולא לילדה בת תשע – בגיל תשע הלכתי לבית דודי – מרחקים ארבעים דקות הליכה והוא החזיר אותי הביתה במכוניתו. הפרשנות הזאת של יהודית חידשה לי וריגשה אותי. למדתי ממנה שתמיד יש לנו בחירה, למרות שהגורל (שהוא שם משפחתי) כבר נקבע לפני לידתנו.

אם היו מציעים לך להלחין את אחד משירי הספר — איזה שיר היית בוחרת, ובאיזה סגנון מוזיקלי היית מדמיינת אותו?

המלחינה והמבצעת נגה קומאי הלחינה לכבוד ערב ההשקה של ספרי את השירים “פגמים” ו”מראה” מתוך הספר. ההלחנה מאוד מלודית ויפה והיא ריגשה אותי מאוד. בדיוק כך רציתי את השירים – עם עדינות ורכות וגם דוק של עצב נסוך עליהם בהלחנה ובביצוע של נגה. היא עשתה עבודה יוצאת מן הכלל!!!

 

תודה לך מינה על הריאיון והמון בהצלחה עם ספרך החדש ומי ייתן שיהיה ראשון מבין ספרים רבים ומשובחים.

תודה לך אלירן יקר על השאלון המפורט ועל כך שהגעת לערב ההשקה של ספרי!!!