בורא פרי הגפן

כשהייתי קטן היה בשכונה שלנו משוגע. הוא היה יושב ברחוב, על הספסל מול החנות של הירקן, ושותה מים מבקבוק ישן. הירקן אהב להתגרות בו, ואני הייתי עובר שם ומשפיל את המבט. הירקן היה צוחק, המשוגע היה צועק ומקלל אותו, ואני הייתי מתבייש בלי לדעת למה.

  יום אחד, בחורף, כשהייתי בן שבע או שמונה, חזרתי הביתה ועברתי ליד החנות שמול המשוגע. היה קר אבל עדיין לא היה גשם. בעצם, אולי זה היה סתיו. מעולם לא הבנתי ממש את ההבדל בין הסתיו לחורף. גם כשהמורה בכיתה א’ הסבירה על עונות השנה אמרתי לה שזה לא נכון. העונות לא מתחלפות לפי השמות האלה. אבל כולם צחקו עליי, ואני שתקתי כי חשבתי שאולי בכל זאת המורה יודעת יותר ממני.

  נזכרתי בזה באותו יום, ליד הירקן. כי בדיוק כשהעזתי לפזול הצִדה כדי לראות את המשוגע, התחיל לרדת הגשם. פתאום. גשם מאוד חזק. לא הייתה לי מטרייה, וכעסתי על המורה שאמרה שגשם יורד בחורף. אני חשבתי שבסתיו לא צריך מטרייה, כי זה עדיין לא חורף. פתאום חשבתי שאולי בכל זאת צדקתי בקשר לעונות, ושמישהו סתם עשה מין הפרדה כזאת והמציא להן שמות, רק כדי שהמורות בכיתה א’ לא יסתבכו עם ההסבר.

  ברחתי לכניסה של איזה בית, והסתכלתי במשוגע. הוא קם מהספסל, פרשׂ ידיים לצדדים והסתכל למעלה. אולי הוא גם חייך. ואז הוא הרים את הבקבוק הישן שלו, וצעק: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן” שוב ושוב, וניסה לתפוס את הגשם בבקבוק שלו. הירקן הפסיק לסדר את הארגזים והסתכל. כולם הסתכלו, אבל למשוגע לא היה אכפת.

  כשהגעתי הביתה חשבתי על זה. הייתי בטוח שיש לו סיבה. אולי איזה סיפור עצוב, משהו שקרה לאיש הזה ובגלל זה הוא מתנהג ככה. שבוע שלם ניסיתי לחשוב מה גורם לאדם לברך על הגשם הראשון “בורא פרי הגפן.” לא הכנתי שיעורים כמעט בכלל, והיה לי מזל שהמורה לא תפסה אותי. באחת ההפסקות סיפרתי לה. שאלתי אותה למה הוא עושה את זה. היא הושיבה אותי מולה, והסבירה לי בסבלנות שכמו שלפעמים אני חולה, יש אנשים שחולים בצורה אחרת ומתנהגים מוזר. “הוא לא משוגע!” אמרתי לה בביטחון שהפתיע אותי. היא חייכה וניסתה להסביר לי שוב, אבל אז היה צלצול, וכל הילדים נכנסו. “נמשיך אחר כך…” היא אמרה לי, אבל אני התחמקתי ובסוף היום רצתי הביתה. חשבתי שהיא תספר לי את הסיפור שחיפשתי. להגיד לי שהוא משוגע כי הוא חולה בראש זה הכי קל. גם הירקן אומר את זה, ולא צריך להיות מורה בשביל זה.

  המשוגע המשיך לשתות את המים שלו על הספסל, והירקן המשיך לצחוק עליו, עד שיום אחד הוא נעלם. ככה פתאום. ורק הצעקות שלו המשיכו להדהד לי בראש: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן.”

  עברו כמה שבועות והוא לא חזר לשם. אז החלטתי לשאול את הירקן. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מקרוב. הוא היה שמן ומגעיל, ועישן כל הזמן עד שהיה לו קול של מפלצת. לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו: “אתה זוכר את המשוגע? איפה המשוגע? זה שהיית צועק עליו כל הזמן….” הירקן הסתכל למטה כדי לחפש מי שאל את השאלה, ואז התחיל לצחוק צחוק כזה אטי וחזק, כמו של הרעים בסרטים. “חה… חה… המשוגע… חה… חה… חה… לקחו אותו לבית משוגעים. חה… חה… השכנים לא אהבו אותו,” הוא אמר והלך לסדר את הארגזים.

  חזרתי הביתה בהליכה אטית. לקחו אותו לבית משוגעים. השאגות של הירקן היו משכנעות מאוד. הוא באמת משוגע, ואני סתם בזבזתי זמן בניסיונות להמציא לו סיפור. נכנסתי הביתה ומזגתי לעצמי כוס מים להירגע. באותו יום הבנתי שגם המורה מכיתה א’ צדקה, ושבאמת יש הפרדה בין הסתיו לחורף.

  החורף מתחיל כשיורד הגשם הראשון. כשהמשוגע מברך “בורא פרי הגפן.”