רופא מרדים
יאיר בן־חור
פורסם באתר בתאריך 5.12.2024
זהו, אני כבר כאן. אין דרך לברוח, אין לאן. כבר הוכנסתי למחלקה וכבר לבשתי את הבגדים המיוחדים. עוד מעט ייקחו אותי בכיסא גלגלים אל חדר הניתוח. אין מנוס, הינה זה קורה.
ערב נעים בחוץ, רוח קרירה נושבת ואני נח לי על ספסל בשדרה המוצלת מול ביתי. מרחוק רואות עיניי חבר יקר, כמה זמן לא התראינו… הוא מתקרב אליי.
“היי מני, מה אתה עושה פה?”
“היי רועי, סתם מתאוורר קצת, נעים בחוץ”.
רועי התיישב לידי. “אז אהה.. מה קורה איתך בימים אלו?”
“שום דבר מיוחד… בדיוק כמו אתמול ושלשום ולפני שנה”.
“את זה שמעתי גם לפני שנתיים… אולי תעשה משהו בחייך, מני, מה אתה אומר?”
“מה?”
“מה מה? תעבוד, תלמד… משהו…”
“עזוב אותך בחייך. לא מתאים לי”.
“עד מתי תישאר ככה? תגיד, מה עם רפואה, דיברת על זה פעם…”
הנהנתי.
“אני אפילו זוכר מה רצית ללמוד ומה רצית להיו…”
“רופא מרדים”, קטעתי אותו.
“כן… רופא מרדים. בהרדמות אתה מעולה, תמיד היית… גם בבית הספר הרדמת אותנו בדיבורים שלך”, הוא צחק.
“עד כדי כך? אתה מגזים”, מחיתי.
“אני רציני… אתה צריך להיות רופא מרדים! תחשוב על זה רגע ותראה שאני צודק. אחלה מקצוע”.
נכון, חשבתי, חלום חיי… מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא מרדים.
“בוקר טוב, הגיע הזמן להתעורר, עברת ניתוח…” קול מוזר העיר אותי. מי העז להעיר אותי מהחלום היפה שחלמתי? פקחתי עיניים מטושטש…
“הניתוח עבר בשלום?” שאלתי בלחישה.
“כן. אתה בהתאוששות”, ענה לי מישהו.
ואז נזכרתי ברופא המנתח, בעוזרים שלו וב… רופא המרדים החביב שהרגיע אותי שנייה לפני שנרדמתי.
פתאום קלטתי שאני נמצא באולם גדול, משמאלי ומימיני שוכבים מטופלים שעברו ניתוח… ואני מחובר למד־לחץ דם שמודד את לחץ הדם בכל חמש דקות.
“הניתוח עבר בשלום?” שאלתי שוב אחרי התאוששות קלה.
“לא יודע, לא הייתי בחדר הניתוח”, הוא ענה.
מוזר… קודם אמר שהניתוח עבר בשלום.
“זה יעבור לי?” שמעתי לפתע את החולה ששכב משמאלי.
“עברת ניתוח, אתה בהתאוששות, תהיה תקופת החלמה ואז זה יעבור לך”, ענה לו מישהו, הנחתי שזה אח.
“הניתוח הצליח?”
“לא יודע, לא הייתי בחדר הניתוח. עוד מעט יגיע הרופא ותוכל לשאול אותו”.
הרופא שלו הגיע אחרי כמה זמן ואישר: הניתוח עבר בהצלחה.
“זה יכאב לי?” שאל המטופל הנודניק.
“כבר עכשיו אתה על משככי כאבים וגם כשתשתחרר ארשום לך מרשם למשככי כאבים”, אמר הרופא.
“אל תדאג, יהיה בסדר”, הוסיף האח ונשמע שהרופא הלך.
מה איתי? למה הרופא לא בא גם אליי?
וכך נמשכה השיחה בין המטופל לאח. בשלב מסוים הצטרפה לשיחה אחות ועזרה להרגיע אותו… הוא באמת נשמע לחוץ ולא שקט… שיפסיק כבר לדבר! זה אולם התאוששות פה, לא אולם אירועים. עושה לי כאב ראש.
ואז שמעתי משהו על מצב המדדים שלו, שאלו מה יכולה להיות הסיבה למדדים הגרועים. הוא המשיך ודיבר ושאל אם זה בגלל השימוש בקנאביס ואף הבטיח שיפסיק להשתמש בסמים. יכולתי להבין שלא זו הסיבה למצבו הרעוע… הצוות התעקש לברר את הסיבה ואז פלט החולה הנודניק: hiv.
נחרדתי. רעד אחז בי, צמרמורת כיסתה את גופי. החולה משמאלי חולה איידס! רק עכשיו הם יודעים את זה? לא יכול להיות…
לאחר זמן שנראה לי כנצח הגיע משום מקום אח אחר ולקח את המטופל הקולני למחלקה. בדרכו למחלקה הוא חלף על פניי לרגע. רגע, אני יודע מי זה! אני מכיר אותו, זה רועי! רועי? גם אתה עברת ניתוח? רועי?
סיפור יפה ומפתיע
כתיבה יפה,כתמיד.