היה חם, אז פשטתי אותה

אימא שלה הייתה אומרת שבחור הוא כמו כלי זכוכית: מתלכלך, רוחצים. בחורה, הייתה אומרת אימא שלה, היא כמו כלי חרס. אם הוא מתלכלך אזי הוכתם לנצח.

 זה היה בהפסקה בבית הספר. היא למדה באחד משני בתי הספר היוקרתיים בחיפה דאז. בכל יום ג’, בהפסקה היה מתקיים משחק כדורסל וכל הבנים והבנות היו צופים בו או צופים אלה באלה. 

  היא לא חשבה שמישהו ישים לב אליה, למרות מה שאימא שלה והגברת פרנקל היו אומרות על מראֵהָּ. ובכל זאת, למרות שלא חשבה שמישהו ישים אליה לב, ניגש אליה. 

  הוא היה גדול ממנה בשנתיים. נמוך ומוצק. שֵׂער שחור שעיר (ומעט דוחה בעיניה) הסתלסל מבעד לחולצת התלבושת האחידה.

  “זאביק”, אמר והושיט לה יד.

   “עפרה”.

  “אני יודע”, אמר.

  “את יודעת”, אמר לה, “אני כבר עוקב אחרייך איזה חודשיים ומחכה שתהיי לבד, בלי כל החברות שלך”.

  הייתה דהומה.

  מישהו מסתכל בה לאורך זמן… מעולם לא העלתה בדעתה שזה אפשרי. ובעיקר אחרי היציאה הלא מוצלחת עם דבי, החבר שלה והחבר שלו.

  אחרי אותה יציאה חיכתה כל ערב שיצלצל. אבל הוא מעולם לא צלצל. סיפרו לה שאימו התאבדה והיא ניחמה את עצמה שהיעדר צילצוליו היה קשור בדרך כלשהי במות אמו, על אף שידעה שהסיבה הייתה נעוצה בה.

  “תגידי, מה דעתך ללכת איתי לקולנוע בשבוע הבא?” שאל.
אינני יודעת מה אמרה לו, אבל אני יודעת שהיא רעדה.

  היא רעדה, אני חושבת, מפני שהוא רצה בה או לפחות הייתה זו תחילתה של רצייה, ומשום שלא ידעה איך תספר לאמה ולאחיה.

  שבועיים לפני מפגש זה הלכה למסיבה עם גדי, ואחיה אמר לה להגיע חזרה בדיוק באחת־עשרה. אני חושבת שהיא איחרה בעשר דקות והוא חיכה לה עם שעון מעורר ביד והכה אותה מכות עזות כדי שתלמד לקרוא שעון ותחזור בזמן. שבוע לאחר מכן הוא בא לקחת אותה מביתה והם הלכו לקולנוע ‘אורלי’. היא לא זוכרת מה הקרינו ועל מה דיברו, היא רק יודעת שהיא הייתה מאושרת.

  בהפסקה בבית הספר היה ברור שהם זוג. תמיד חלמה שיהיה לה בן זוג להתהלך עמו בהפסקה. רק להתהלך ושכולם יראו. נעמי וחלקי מכיתה ט’/1 היו נכנסים בהפסקה לבודק’ה הקטנה שהייתה בכניסה ומתמזמזים. מתמזמזים כה חזק עד שהבודקה הייתה נעה עם תנועותיהם. היא וזאביק שלה, כך קראה לו, היו מקיפים את החצר הגדולה ומדברים.

  פעם נטל את ידה ואחז בה בעוז. “לא כאן”, אמרה, “זה לא יפה, זה בית הספר”.

  כמעט לא עבר שבוע שבו לא הלכו לסרט. במשך הסרט היה אוחז בידה בחוזקה, כמי שחושש שתברח.

  ערב אחד אמר לה: “אני לא יכול יותר. אני בחור. אני גבר”, והיא שחשבה שהוא אפילו רוצה לנשק אותה, הניעה את ראשה לשלילה. “טוב”, אמר, אז צריך להיפרד”.

  שמעה שהוא חזר לחברתו הקודמת. זו שאמרו שפעם חלתה בשחפת ואחר כך הבריאה, והיא שמחה שלא נישקה אותו כי אז היה מעביר לה חיידקים.

  בלילות הייתה חולמת עליו.

  ביום הולדתה השבעה־עשר קיוותה שיתקשר, אבל הוא לא.
לעומת זאת ג’קי התקשר והזמין את עצמו. מה שג’קי שכח לומר לה היה שהוא יוצא עם לינדה ושהוא מתכוון לבוא אִתה אליה הביתה ביום הולדתה. כשנגמרה מסיבת יום ההולדת, בכתה. אפשר משום שזאביק לא זכר ואפשר משום שג’קי שחשבה שתמיד יישאר לבדו ואז במקרה הכי נורא יהיו זוג, בא עם הזוגה שלו.

 זאביק התגייס והיא לא שמעה ממנו. ערב בחינת הבגרות באנגלית ירד במדרגות לבית הגדול, ואמר לה: “הוצבתי בחיפה. אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך”.

  שוב יצאו ושוב היו משפטי אִמה מהלכים עליה אימה, וכל מה
ש”נתנה” הייתה ידה.

  שרי התגוררה ממש במרכז הכרמל. בכל פעם שהייתה צריכה ללכת לקנות משהו מן המרכז הייתה קופצת לבקר אצלה. “שרי”, אמרו הבנים “הייתה נותנת”. היא לא כל כך ידעה מה, אבל תיארה לעצמה ששרי יודעת להתנשק היטב, היטב.

  זאביק צריך היה לבוא בערב, והיא קפצה למרכז לקנות מחברות וספרים. ירדה מן האוטובוס ממש בפתח ביתה של שרי, וצלצלה בדלת. שרי פתחה, והיא חסרת סבלנות דהרה לחדרה של שרי.

  “מה, את בדיוק התקלחת?” שאלה, ואז ראתה את זאביק מכפתר את החולצה הצבאית שלו.

  “היה חם”, הוא גמגם, “אז פשטתי אותה”.