אוכל

אוכל. מה לא נאמר עליו? מנחם, מעלה זיכרונות, בית אימא…

  ומה קרה לסתם משביע או טעים?

  בכל ערוץ על המרקע תוכנית בישול עם כל המרכיבים ההכרחיים: תחרות, משימה, הדחה, סיפורים.

  תמיד חשבתי שאנשים שמספרים בתוכניות על האוכל שגדלו עליו בבית, שחוו בבית, ומזילים דמעה מהתרגשות, יש בהם משהו תיאטרלי, אפילו מזויף, מכוון לגרום לצופים להזדהות איתם ולנצח כמובן.

  יום אחד נתקלתי בדף בכתב ידי עם מרשם לפלפל ממולא שהכתיבה לי אימי זכרה לברכה. החזקתי אותו בחרדת קודש ומייד הוא נרטב מדמעותיי שזלגו כך סתם ללא סיבה, ללא קהל וללא משימת הדחה..

  חזרתי בדמיוני אחורה בזמן וראיתי אותה יושבת מולי, מכתיבה לי את המתכון ומוסיפה: “…וצריך שיהיה מתוק. אל תפחדי להוסיף סוכר. והרבה רוטב של רסק עגבניות, שיהיה במה לטבול את החלה”.

  והמשיכה לספר: “על זה חלמתי במחנה. איך שתיגמר המלחמה ונצא מהמקום המקולל הזה, אכין לי פלפל ממולא ברוטב עגבניות סמיך ומתוק מאוד. אפרוס לי חתיכה גדולה של חלה ואטבול אותה ברוטב הטעים ואוכל ממנה עוד ועוד.

  הרגשתי את הטעם בדמיוני, ובעיניים עצומות הייתי לרגע אחד יקר־ערך בעולם אחר.

  קיבלתי בעיטה ברגלי. תתקדמי, תתקדמי כבר בתור, עוד מעט יגמרו את פרוסות הלחם והמרק.

  התקדמתי. החזקתי לפניי את כלי המתכת הקטן שהיה קשור למותניי בחבל, והושטתי אותו קדימה לקבל את כף המים הדלוחים הקרואים מרק ואת פרוסת הלחם הדקה המחוררת כמסננת. לא יכולתי לאכול את ה”מרק” והחלפתי אותו תמורת פרוסת לחם נוספת. אז ידעתי מה אוכל דבר ראשון כשאשתחרר”.

  פקחתי את עיניי העצומות לרווחה ומיהרתי להכין את הפלפל הממולא הנודע. בדיוק לפי המרשם. טבלתי את החלה ברוטב שהתערבב בדמעות, בזיכרונות, בגעגוע ובאהבה.

  איזה טעם משגע זה היה!