קרמבו

בשני קצותיה של השדרה ליד ביתו בנויות חנויות כדוכנים קטנים הנפתחים בתריס ישן וחורק. בקצה הימני של השדרה מוכרים פלאפל ושווארמה בזיל הזול, ובקצה השמאלי שלה יושב גבר מזדקן ומוכר דברי מתיקה, ממתקים, ארטיקים וקרטיבים. לאורך השדרה פרוסים ספסלי עץ ישנים ועצי אורן מְצילים על היושבים ובשעות לילה מאוחרות אף מַצילים את חסרי הבית הישנים עליהם.

  איתי עומד בצד, מחכה לתורו. בידיו מטבעות שנתנה לו אימו שממתינה מאחורי עצים. כל היום עשה חזרות מול המראה בחדר ומשחקי תפקידים עם אימו, פעם היא הייתה המוכרת והוא הקונה ופעם הוא היה המוכר. הוא מרגיש בטוח בעצמו, הוא ייגש לדוכן ויבקש לקנות קרמבו.

  “ששלום, א… א… אני ררו…”

  “דבר כבר ילד, אין לי את כל היום, מה אתה רוצה?” צעק המוכר הזקן שכבר מזמן איבד סבלנות וטעם לחייו.

  “בוא ילד, אני אעזור לך”, התנדבה בחורה לסייע לאיתי, “תגיד לי לאט מה אתה רוצה ואבקש מהמוכר הנחמד שיביא לך”, ניסתה להרגיע את המצב.

  “אאא…ני ררו… צה לקקקנות קקקקררררמבו!” הרגיש כאילו התפוצץ מפיו טיל.

  “יהודה, הוא רוצה קרמבו”, המשיכה הבחורה, ואז פנתה לאיתי, “תן לו את המטבעות שבידך, חמוד, הוא ייתן לך קרמבו”.

  יהודה זרק לידיו של איתי חבילת קרמבו, לא לפני שאסף ממנו את המטבעות וספר אותם אחד־אחד. איתי חזר בבושת פנים ומושפל אל שני העצים שאימו עמדה מאחוריהם. בעיניה דמעות שניגבה חיש שלא יראה. לא שיערה שהמצב גרוע כל כך, לא קלטה עד כמה דיבורו קשה וביטחונו העצמי לא קיים. ידעה היטב שהוא מתקשה בדיבור, אבל ככה? עד כדי כך? שלבקש קרמבו ממוכר זקן הוא לא מסוגל?

  איתי חש מושפל פעמיים ואולי שלוש – מהפנייה של האנשים אליו כ”ילד”, מחוסר יכולתו לבטא את עצמו ומהרצון של אחרים לסייע לו. שלא יעזרו ולא יסייעו ובטח שלא יקראו לו ילד.

  “לא נורא איתיוש, יהיה בסדר”, ניסתה להרגיעו לאחר שהתפרק בזרועותיה. “נטפל בזה, מבטיחה לך”.

  למוחרת החלה לברר איך אפשר לעזור לבנה. צלצלה לבתי חולים ושאלה מה עושים ואם יש מזור. “איך אמרת שקוראים לך, גברת?” “אלישבע”, ענתה לאישה שבקו השני. “תראי אלישבע, בעוד חודשיים ייפתח אצלנו במחלקה קורס למניעת גמגום. לפני שנקבל את בנך לקורס אני חייבת לשאול כמה שאלות בסיסיות. אה כן, והקורס לא מטפל בבעיות גמגום שנובעות ממחלה או ממום מולד”.

  “הבנתי, אני כאן לכל שאלותייך”, ענתה אלישבע.

  “ראשית, בן כמה בנך? הקורס לא מיועד לילדים”.

  “בספטמבר הקרוב הוא יחגוג שבע־עשרה”.

  “בספטמבר? בעוד… חצי שנה… אממ… מצטערת אבל הוא לא בגיל המתאים. הקורס מיועד מגיל שבע־עשרה ומעלה ו…”

  “הוא יהיה בן שבע־עשרה בספטמבר!” אלישבע כמעט צעקה.

  “אבל היום הוא בן שש־עשרה”, ענתה באדישות מרתיחה, “ואי אפשר להירשם לקורס בגיל שש־עשרה, מצטערת. נסי בשנה הבאה. בהצלחה” – וסגרה את השיחה.

  אבל לא אימא כאלישבע תוותר מהר כל כך. צלצלה שוב וניסתה להבין למה לא יקבלו את איתי אף שממש עוד מעט יחגוג שבע־עשרה. מהי חצי שנה? עוברות כהרף עין. התשובות שיָרתה המזכירה לא סיפקו אותה והיא מצאה אותן מעליבות ומזלזלות. בה ובאיתי בנה. בהחלטה של רגע החליטה לנסוע לשם. בטלפון אי אפשר לפתור עניינים כאלה. איתי ישתתף בקורס עוד השנה – ויהי מה!

  לאחר מסע שכנועים שנמשך שבוע ימים, חתימה על טפסים ועוד טפסים וגם התחייבויות מצידה על בנה, וכמובן תשלום במזומן על כל הקורס – ניאותו בבית החולים לקבל את איתי לקורס המיוחל. מבחינתה ובוודאי מבחינתו של איתי מדובר בקורס משנה חיים, קורס מציל חיים.

  בשני קצותיה של השדרה עומדים דוכנים קטנים הנפתחים בתריס ישן וחורק. בקצה הימני של השדרה דוכן פלאפל ושווארמה שידע ימים יפים יותר, ובקצה השמאלי שלה בחור צעיר מוכר דברי מתיקה, ממתקים, ארטיקים וקרטיבים. לאורך השדרה פרוסים ספסלי עץ ישנים ועצי אורן מְצילים על היושבים ובשעות לילה מאוחרות אף מַצילים את חסרי הבית הישנים עליהם.

  איתי אוחז בזרועות אימו, הולך איתה צמוד, לאט ובזהירות פן תיפול. “בואי אימא, הגענו. את יכולה לבקש מהמוכר את מה שאת אוהבת”, חייך אליה.

  ואלישבע מדדה בקושי רב אל הדוכן, “כן, גבירתי”, שואל המוכר הצעיר, “מה תרצי?”

  אלישבע בוהה בצעיר החביב שמאחורי התריס ולא מוצאת את המילים, “אה… בבב… כככ… לל…”

  המוכר הנחמד מסתכל בה בחמלה, “הכול בסדר, גברת, יש זמן, אנחנו לא ממהרים”. לפתע הוא רואה את איתי, “אימא שלך?” שואל ואיתי מהנהן ואז מוסיף, “אתה רואה אותה ככה עכשיו בזקנתה. אבל היא הייתה לביאה, אימא חזקה שנלחמה למעננו תמיד. עכשיו אני נלחם למענה, שתסיים את חייה בכבוד. זה מגיע לה אחרי כל מה שעשתה בשבילי”, בעיניו נראו דמעות.

  “אוי, זה לא פשוט… אני… לצערי אני מכיר את זה מסבא שלי ז”ל, בסוף חייו הוא לא היה איתנו, הוא לא ידע שהנכד שלו מוכר עכשיו קרמבואים וארט…”

  “קרמבו!” ניעורה לפתע אלישבע, “תן לי קרמבו!”