געגוע

אני יודע שכל זה נשמע כמו הזיות של אדם שיכור, אבל אדי הכוהל רק מחדדים את המחשבה במקרים כאלה.

  הסתכלתי עליה כשהיא ישנה, הסתכלתי עליה כשהיא ערה, ואז הלכתי להתקלח, התפשטתי והסתכלתי עליי. כמה קמטים חדשים נחרצו בפניי. אם היה לי שיער הוא היה מאפיר. אני כבר די זקן, אבל אין לי ניסיון חיים מרשים שאני יכול לספר לנכדים. מצד שני אין לי גם נכדים.

  אבל יש לי אותה.

  יום אחד היא פלשה לחיי. הכול התנהל כרגיל עד אותו יום, והכול המשיך להתנהל כרגיל גם מאז. אלא שיש כנראה כמה וכמה הגדרות להתנהלות רגילה. אורח החיים שלי השתנה, אבל נשאר רגיל.

  אני שותה קפה בבוקר וקורא עיתון. אחר כך אני מלטף קצת איזה חתול דמיוני, ואז מנגן קצת, קורא קצת, כותב קצת, ומתגעגע קצת.

  אני יודע שאני מתגעגע בגלל הסימנים. אבל אני לא יודע מה הדבר שאליו אני מתגעגע. בטח היה משהו פעם. משהו חשוב. 

  משהו גדול יותר מכל אוסף הפתקים שלי כולו.