התופרת

“שבי, בבקשה… כן, כן, שם. על השרפרף הגבוה,” אמר לה הצלם, שהבחין בהיסוסה של האישה הצעירה.

“אני יכולה לסדר קצת את השיער שלי?” שאלה, מחפשת ראי. הרי, בכל זאת, זו התמונה הראשונה שלה מאז שחזרה מ”שם”.

  הצלם הצביע על ראי קטן ליד דלת אחורית צבועה בשחור. השחור העביר בה צמרמורת.

  היא הוציאה מתיק אפור וישן מסרק ברזל, הדבר היחיד שנמצא זרוק בחצר ביתה שממנו גורשה כשנלקחה. היא סירקה את שערה החום הכהה. השיער שלה היה מלא, מסולסל מעט, והגיע עד כתפיה. “ממש נס,” חשבה. איך גדל לה בחזרה כל כך מהר. כשהשתחררה הייתה קירחת.

  בידיים רועדות מעט סידרה את החולצה בצבע חום עם פס לבן מסביב לצוואר ועוד פס לבן מעל החזה. זה הבגד היחיד שהספיקה לתפור לעצמה מאז… זוג עיניים עצובות הביטו בה מהמראה. היא ניסתה לחייך.

היא התיישבה על השרפרף הגבוה. הצלם כיוון אליה אור חזק. “לחייך, בבקשה,” הוא אמר.

“אני מחייכת!”

  לרגע הוא נרתע מתשובתה, שנשמעה לו כמו זעם שמופנה כלפיו.

  “שלוש, שתיים, אחת!” ספר האיש. קליק, קליק. “סיימנו. תודה רבה. זה יהיה מוכן בשבוע הבא. 20 לאי, בבקשה.”

  “אני אביא לך את הכסף כשהתמונות יהיו מוכנות, בסדר?” שאלה. הרי לא היה לה גרוש בתיק האפור שלה. אחותה, המבוגרת ממנה בארבע שנים, הבטיחה לה שתשלם בעד תמונות הפספורט שלה לפלשתינה.

היא סידרה בתשומת לב של מקצוענית את החצאית שהשאילה מאחותה עבור הצילומים. החצאית הייתה  צמודה למותניה והבליטה את גופה המלא מעט. אפילו משם לא הצליחה לצאת רזה. כשאחרים הפכו עור ועצמות, היא נראתה ממש בסדר. קירחת, אבל לא רזה. אולי הנטייה שלה להשמנה הצילה את חייה מהתופת.

  היא חזרה לסטודיו בדיוק אחרי שבוע. ארבע תמונות חיכו לה במעטפה דקה, שקופה כמעט.

הוא הוציא את התמונות ושאל, “מה את אומרת?”

  פנים בצורת לב, שיער מלא ויפה, עיניים חומות ועצובות, חיוך מאולץ, חולצה חומה שבתמונה נראתה שחורה, עם פס לבן סביב הצוואר ופס לבן מעל לחזה.

  “זאת אני!” אמרה, והפעם צחקה. היא הושיטה לו את השטרות. “קוֹזוֹנוֹם!”[1] אמרה

 ויציאה מהחנות בצעדים קלים. חצתה את הכביש ונכנסה לפארק העירוני של סאטמר, שהיה מלא בשושנים אדומות וורודות, והתיישבה על ספסל. היא הוציאה מהתיק האפור עיפרון קטן וכתבה מאחורי התמונה, “אליזבטה פויר,[2] 1946. נולדה ב־15 ביוני, 1920 בסָאטוּ מָארֵה.[3] מקצוע: תופרת בגדי נשים.”

מחר תגיש לרשויות את הבקשה ותעלה על האונייה הראשונה לפלסטינה. היא בהתה בתמונה ובשערה המלא, בטוחה שזה מה שיקרה…

[1] “תודה” – תרגום מהונגרית.

[2] נכתב בהונגרית – “Feuer”, שמשמעותו “אֵש”.

[3] תעתיק נוסף לעיר “סאטמר” שבמערב רומניה.