סולו

הכיסאות מתמלאים לאיטם. מי חשב שיגיע כל כך הרבה קהל? ועוד לבכורה? מי האמין שיגיעו כל כך הרבה אנשים בזמן קצר, ללא יחסי ציבור ופרסום למעט פה ושם פרסומים ממומנים בפייסבוק ובאינסטגרם?

  ההתרגשות מתחילה לגאות. לא סתם בכורה, בכורה של סולו, בכורה של הפקה ראשונה. מעתה נועם לא רק רקדן וכוריאוגרף, מהערב תואר חדש נוסף לשמו: נועם אופיר, רקדן, כוריאוגרף ומפיק. רקדן, כוריאוגרף ומפיק. פיק ברכיים עובר בו בכל פעם שהמילה מפיק עוברת בראשו.

  וזו הסיבה שהוא ביקש מלהקת הבית שלו שלא לפרסם יתר על המידה את המופע החדש שהפיק. שכמה שפחות יֵדעו עליו כן ייטב לו, כך חשב, שאם המופע ינחל כישלון איש לא ישים לב. כמה שפחות ביקורות ותשומת לב. אלא שהכרטיסים אזלו כבר ביום השלישי למכירה ועכשיו, שעה לפני תחילת הופעת הבכורה, האולם מתמלא מהר־מהר עד אפס מקום.

  החזרה האחרונה שעשה יום קודם לא הרגיעה אותו. משהו בתנועתיות על הבמה הפריע לו, לא הסתדר לו עם המוזיקה הקלסית הרגועה שאחרי כמה דקות מתחלפת לתופים וכלי הקשה בקצב מהיר ותזזיתי ולקראת הסוף חוזרת להיות רגועה ועדינה. גם התאורה נראתה לו פתאום סתמית ולא קשורה. אפילו עברה בראשו המחשבה לבטל הכול, לגנוז את המופע ולחזור להיות רקדן שוליים בלהקה שלו, רקדן אחורי שאיש לא ממש מזהה ולא באמת מעריך. כבר חשב לזרוק לפח חצי שנה נמרצת של הפקה, פגישות עם מלחינים, תאורנים, תפאורנים ומלבישות, שלא לדבר על חזרות בלתי פוסקות עד שהכול היה סגור ומוכן לשביעות רצונו. נועם רוצה מופע מדויק ומושלם, מהתפאורה והתאורה עד האיפור וכפות רגליו הזזות, ואם זה לא מדויק ומושלם עד הפרט האחרון כמו שהוא רואה את זה, אז מבחינתו עדיף לבטל הכול, לנטוש ולוותר. בתולות ידועות בביקורת עצמית מחמירה ובפרפקציוניזם אכזר.

  אבל אז נזכר באריה מנהל הלהקה וכוריאוגרף הבית שלה, הדבר האחרון שהוא רוצה לאכזב אותו. הזדמנות של פעם בחיים הוא לא מתכוון להחמיץ, הזדמנות שלא תחזור, הזדמנות שאריה הניח לרגליו הרוקדות עכשיו לצלילי המוזיקה המקורית שבחר בקפידה ובמחול המקורי שיצר. לא, החליט, הוא לא יגנוז את המופע, הוא ירקוד סולו הכי טוב שהוא יכול בהפקה הראשונה בחייו – והוא יקצור שבחים ותהילה, ושהעולם יתפוצץ. הגיע זמנו לפרוץ.

  הכול מוכן. שתי התלבושות שיחליף במהלך ההופעה ובגד הגוף שכבר לבש, שישמש אותו לשני הריקודים הראשונים. גם התפאורה הייחודית, התאורה והאיפור מוכנים ואפילו המוזיקה שהולחנה במיוחד למופע והותאמה לדרישותיו.

  עשר דקות לפני העלייה לבמה הוא מציץ מהווילון שמסתיר את הבמה. האולם גדוש בקהל ואפילו היציע הספיק להתמלא. עיניו מחפשות את שורה 3 כיסאות 6–9 באולם, שם יושבים הוריו, אחיו ואחותו. אחרי עשר שנים בלהקה הם הגיעו לצפות בו מופיע. סולו. לבד על הבמה. כשהבחין בהם השתנק מעט. צמרמורת אחזה בו, רעד קל עבר בגופו, איך ירקוד לבדו על הבמה מול אלפי זוגות עיניים בוחנות שיבדקו כל צעד, כל תזוזה וכל מגע שלו בקרקע, בפרקט הקולני? איך ירקוד לעיני משפחתו שרק עכשיו מכירה בכישרונו? מתי התחיל לרקוד נועם לא זוכר, הוא רק יודע שהוא רוקד מהיום שהוא זוכר את עצמו.

  לפתע נזכר במבחן הבד שעבר כשביקש להתקבל ללהקה. איך ניגש אליו בלי לספר לאיש פרט לחבר קרוב, איך הפחדים כמעט מנעו ממנו לגשת למבחן ורק שיחה עם אותו חבר שכנעה אותו לא לוותר, ואיך דקה לפני המבחן הרגיש שהוא תכף מאבד את ההכרה ומתעלף… ואז עלה לבמה והכול התפוגג באחת, הוא רקד את ריקוד חייו ומייד לאחריו הודיע לו צוות השופטים שהתקבל ללהקה. ועכשיו, אחרי עשר שנות ריקוד והגשמת חלום בלהקה, הוא מגשים עוד חלום וכובש מטרה נוספת. תזכורת לעצמו: על הבמה אני פורח.  

  הכרוז מבקש מהקהל לכבות טלפונים. האורות מתחילים להיכבות. הקהל משתתק וגם נועם נדרך ודרוך. הצלצול קורא לו לעלות לבמה, הווילון נפתח, התפאורה לאט נחשפת, המוזיקה מתנגנת… נועם אופיר סולו על הבמה.