חללים

אביו של אמיר בני עזב סוף־סוף למורת רוחו. הוא לקח איתו את חפציו ואת הרהיטים שלו בשעת לילה מאוחרת. אף על פי שייחלתי כבר לתפנית הזאת, טיילה בגופי תחושה של בעתה ועקצצה בכל פעם באיבר אחר.

  בסלון נותרו כורסה אחת, שטיח וטלוויזיה.

  אמיר התעורר בבוקר מופתע לתוך מציאות חדשה. נסער למראה החללים דרש שאשיב את מערכת הישיבה השלמה ואת השולחן ומייד. אמרתי לו שנשב על השטיח במקום ליד השולחן החסר, אך הוא התחיל לבעוט בכורסה הבודדת וקיווה שתסכולו הקולני יזרז אותי להגשים את משאלותיו. הוא פורר את ארוחת הבוקר על השטיח ותבע לעשות פיקניק בים. אמרתי שאסור ללכת לים כי יש דגל שחור. הוא התעקש שלא יכול להיות כי השמש זורחת בחוץ, ואני הסברתי לו שיש גלים גבוהים ומסוכנים בים. עד מהרה הצלחתי לשכנע אותו להקים חוף ים בבית.

  הרצפה הפכה לחוף, השטיח – לשונית אלמוגים, והגיגית ששפכנו לתוכה מים הייתה הים. כיסינו את הטלוויזיה בסדין שהיה לדגל לבן. אמיר היה מרוצה. שכח מהתהפוכות שסביבו והחל לקפץ על השונית ולאסוף אצות שהגיש אל פי הרעֵב. אחר כך התיישב בתוך הים ונדמָה לאי מרוחק ממני. שמחתי על פסק הזמן. מי הגיגית קיפצו וניתזו. אמיר העביר מים מדלי לדלי והשקה מעט את השונית. הצלחתי לעצום עיניים לדקות אחדות ולהירגע, וכשהתעוררתי הלכנו לגן.

  באותו לילה, לאחר ששקע בשינה עמוקה, נשמע צלצול ארוך ומכעיס בדלת. דרך העינית ראיתי גבר עב־בשר מסיר את כובעו ומוחה בו את הזיעה ממצחו.

  הוא הציג את עצמו כסבל שנשלח לקחת את המקרר. לא התכוננתי לבואו, ונאלצתי לרוקן את המקרר במהירות. הסבל, שרצה לקצר את ההמתנה, החל לעזור לי בפעולות הפינוי. תנועותיו הזריזות הדפו אותי הצידה, ושני מעדני שוקולד התנפצו אל הרצפה. מלמולי הרוגז שלי לא הועילו, והוא המשיך לרוקן בקדחתנות ולרטון על שהמקרר לא חיכה לו מוכן. כשסיים כרך רצועות סביב המקרר, העמיס אותו על גבו – ונעלם במורד המדרגות.

  בבוקר מצאתי את אמיר עומד במטבח ומביט משתאה סביבו. הוא לא הקים רעש ולא רקע ברגליו, אלא התבונן בריק בשתיקה. לאחר כמה רגעים החל לאסוף את המגנטים שהיו מוטלים על הרצפה וניסה להצמיד אותם לקירות. כשנכשל, נשכב מהורהר בפינה השוממה שקודם עמד בה מקרר. אמרתי לו שאקנה המון דברים טעימים שלא צריכים קירור. הוא הקשיב לי ובחן את המטבח במבטיו.

  הכנתי את התיק לגן, תחבתי לתוכו בגדים להחלפה ובקבוק מים, והזדרזתי לצאת לדרך.

  למרבה הפלא, בחוץ, ליד הדלת, חיכו לנו שתי מתנות: חבילת טושים צבעוניים ובקבוקון קטן של לק בצבע אדום. צורף אליהן פתק שהיה כתוב בו, בכתב יד של בוגר המעמיד פני ילד: “לאם ולבן – בהנאה מן הצביעה”.

  הבטנו מופתעים במתנות. אמיר לקח בעליצות את חבילת הטושים וידע שהיא בשבילו. הבחנתי בציפורני ידיי: הלק שהיה מרוח עליהן התקלף בכיעור, האם ייתכן שמישהו הבחין בכך? הכנסתי לתיק שלי את בקבוקון הלק, שצבעו מצא חן בעיניי. ניסיתי לשער מי היה יכול לשלוח לנו מתנות ולכבוד מה. אולי זה המתווך שלקח ממני את הפרטים וניסה להזמין אותי לקפה?

  צעדנו לגן בשתיקה. אמיר התעסק כל הדרך בחבילת הטושים, פתח את האריזה ומייד סגר אותה, כדי שההפתעות הצבעוניות לא ייפלו ברחוב. הרהרתי במסתורין שהגיח אל תוך חיי. מי כבר יכול לבקר אצלנו הבוקר ולהפתיע כל כך? התאמצתי לכוון את מחשבותיי לאזורים לא צפויים, אך ללא הצלחה.

  כשהגענו לגן החלו נשות הצוות להסתודד, כנראה שמעו רכילויות. הגננת ניגשה אלינו ושאלה בטון שלא הצלחתי לפרש: “ומה שלומנו הבוקר?”

  לא הייתה לי כל כוונה לענות ברצינות על השאלה. חששתי שאומר דברים לא שקולים ושתקתי. הייתה לי הרגשה שאמיר יהיה מעתה מושא לחמלה והאפשרות הזאת הרגיזה אותי. הנשים האלה בטח עסוקות כל היום בענייניהם של אחרים, הרהרתי לעצמי והסתלקתי משם.

  למוחרת בבוקר שוב מצאנו מתנות. הפעם שני ספלים: אחד מפלסטיק, עם ציורים של פו הדוב וחבריו, והשני מקרמיקה לבנה מעוטרת פרחים כסופים קטנטנים. בפתק המצורף היו כתובות באותיות דפוס צבעוניות שתי מילים: “שתו לרוויה”.

  תחושת הנועם שבקבלת השי נעלמה במהירות. המתנות נראו לי כמו חיות טרף קטנות שנהנות לזלול את שלום הבית שלי. הינה הן כבר מסכסכות: אמיר נרגש מן הספל החדש שלו, ואילו אני לא מצליחה להצטרף לשמחתו. אם לא אעצור את התופעה המוזרה הזאת בני יתרגל למצוא מתנות בכל בוקר, ובסופו של דבר בוודאי יתאכזב, אך אם אזרוק את הספלים, אעשה לו עוול. אין לי ברירה אלא למזוג לו מיץ לתוך ספל שהגיע מן הלא נודע.

  פתאום הכה בי שרק אבא של אמיר מסוגל לשלוח לנו את המתנות וזאת כדי לתעתע בי. הוא אומנם עזב את הדירה אך מצא לו דרך משונה לחזור. לקח את חפציו ובתמורה משאיר לנו תשורות מיותרות, סימני טריטוריה.

  סיפרתי את השערותיי לשכנה מלמעלה. קיוויתי שאולי ראתה משהו, אך היא אמרה שלא ראתה שום דבר והבטיחה לפקוח עיניים.

  מאוחר בלילה לא הצלחתי יכולתי להירדם. פתחתי ספר אך לא הצלחתי לקרוא בו, אז כרסמתי חטיף לא טעים. הייתי בשפל והרגשתי שהמתנות רק עושות לי רע. תכננתי להיפטר מהן.

  אף שהבית היה כמעט ריק, נתקלתי בהיסח הדעת באחד הצעצועים, הסתחררתי והחלקתי. המועקות תפסו את מקומן של הרהיטים החסרים. נתפסתי למחשבות וחרדות, איך אגדל את אמיר לבדי, האם אני חזקה מספיק?

  הפלגתי בדמיונות שבהם הבגדים הקטנים התמתחו, השרוולים התארכו, מן האין צץ תיק בית ספר על גלגלים, ואמיר גלגל אותו לכיוון הדלת. בתוך החיזיון נראה כאילו בני גדל בלעדיי, וחרדתי גברה עוד יותר.

  הלכתי לבדוק את אמיר וראיתי את גופו הקטן לפות אל בובת פרווה, שואב ממנה מנוחה חסרת דאגות. המראה ניחם אותי.

  כשהשחר החל לעלות, שמעתי רשרושים מן החוץ שנשמעו כמו גזירות נייר. הצצתי מן העינית ולא ראיתי דבר.

  פתחתי את הדלת. שתי מתנות חדשות כבר נחו על השטיחון. הסטתי אותן ברגלי ורצתי במדרגות. במעלה הרחוב התרחק ממני גבה של אישה לבושה לבן, שערותיה הכסופות אסופות בסיכה. שמלתה הפיצה נוגה באפלולית השעה המוקדמת. מבלי לראות את פניה ידעתי מי זו. הסייעת המבוגרת מהגן. זו שתמיד עומדת משבע בבוקר מעל לסירים הרוחשים, וגבה רואה הכול.