אור ראשון. השעון הפנימי מעיר אותו לרגע והוא פוקח עיניים ראשונות, מטושטשות, עיניים של שינה. שולח יד אל הטלפון הנייד ולא מצליח לקרוא בבירור את המופיע על הצג. עוד דקה לישון, עוד חצי שעה.
שעתיים אחר כך דפיקות בדלת. הוא לא קם לפתוח, שוב נרדם ולא שומע. פתאום הטלפון רוטט. מתוך שינה שולח יד קצרה לבטל את הרטט, ושוב הרטט הזה. מטלפן עקשן. נודניק. פוקח עיניים שניות – מספר לא מוכר. ממשיך לישון. לא יקרה כלום אם יחלום עוד קצת, שום דבר לא בוער, החיים יזרמו גם אם לא ישחה בהם מוקדם בבוקר.
הבניין מולו שוב מרעיש. כבר חודש וחצי משפצים שם, דייר חדש רכש את אחת הדירות ובוער לו לשפץ.
הוא קם בבהלה. מיגרנה התנחלה בראשו, הוא כבר התרגל אליה, למד לכבד את רצונה. המיגרנה בת בית בתוכו. בימים שהיא באה לבקר הוא יודע שאין טעם לתכנן שום דבר, אין טעם להוציא לפועל שום דבר, רק להישאר במיטה עד שיימאס ובעיקר לא לצאת מהבית. המיגרנה דורשת תשומת לב והוא משרתה, כנוע לה ועומד לרשותה. נכון יותר שוכב לרשותה. או יושב. עד שתתרצה. עד שזעמה ישכך מאליו. משככי כאבים כבר לא עוזרים.
מכין לעצמו קפה מיוחד. קפה ללא קפה. דמוי קפה. חברתו המיגרנה לא אוהבת קפאין. מוסיף חלב שקדים ולוגם לאיטו.
הרעש מהבניין ממול לא נותן לו מנוח. כוסאמק, שיפציצו כבר את הבניין הזה, שלוש פצצות ונגמר העניין, דיבר כמו לעצמו.
שעון הווינטג׳ שעל הקיר מוציא מהקן את הקוקייה והיא מצייצת שתים־עשרה פעמים. צוהריים.
לקקופוניה הצורמנית הזאת מצטרף צלצול הטלפון הנייח. שנים שאיש לא מתקשר אליו לטלפון הזה, הוא אפילו חשב לנתק את המספר. למה לשלם על מספר שאינו בשימוש?
“הלו, מי זה?” ענה בקול עייף ושקט.
” אל תגיד לי שאתה עדיין ישן”, שמע מהאפרכסת קול שנשמע לו מוכר. “שוב מיגרנה?” רק עכשיו זיהה את המספר.
” ככ…ן”, לָאט. “מה נשמע, מירי?”
” חיים, אתה יודע… מה…?”
” א…בל למה לכאן? לללל…מה לא לסמרטפון?” המשיך לדבר כמו לא שמע את מירי.
” למה לכאן אתה שואל? כי בנייד אתה לא עונה תומר. יש לך נייד ליופי אז צלצלתי לבית. לא טוב? אבל הבנתי, בסדר, אתקשר מאוחר יותר. תרגיש טוב. אה ו… אם תרצה משהו צלצל, אני זמינה תמיד. ביי”.
שוב דפיקה בדלת. הציץ בשעון שעל הקיר: עשר דקות לשלוש. הזמן טס כשנהנים, רץ לו בראש המשפט.
“מי זה?” שאל.
“תומר, זאת מירי, תפתח, הבאתי אוכל…”
בשלוש בדיוק ישבו לאכול לצלילי הקוקייה ורעש השיפוץ שלא מפסיקים לנדנד לו בראש ובאוזן.
“אני חושבת שהדירה הזאת לא מתאימה לך, ולא רק בגלל הרעש ממול. יש בה אנרגייה שלילית, תאמין לי, אני יודעת על מה אני מדברת”, פתחה במונולוג.
“אוי, איזה שטויות! מה פתאום אנרגייה שלילית, מאיפה הקרצת את זה? בסך הכול דירה, איזו אנרגייה יכולה להיות לדירה, למשהו דומם? לבן אדם הייתי מבין”, פסל תומר את דבריה.
“אין קשר”, הגיבה מייד, “תראה איך אתה חי, הכול הפוך אצלך בבית, הבגדים זרוקים בסלון, פח הזבל עולה על גדותיו, המיגרנה השתלטה על חייך ואני צריכה לבוא לזרוק את הזבל ולהביא לך אוכל, נשמע לך הגיוני?”
“תודה באמת”, הפטיר, “אני יכול להסתדר לבד”.
“ושלא תבין לא נכון”, המשיכה כמו לא שמעה אותו, “אני שמחה להגיע ולפנק אותך במאכלים שלי, אבל אתה כבר לא ילד, אנשים בגילך נשואים עם ילדים גדולים. לשחר יש בן בצבא כבר”. פתאום נזכרה שאמר משהו והגיבה, “מה אמרת? שאתה יכול להסתדר לבד? זו התודה שלך? איזה זלזול בחיי… אז אני מודיעה לך חגיגית אדון תומר בלום: אתה לא יכול להסתדר לבד. נקודה. אם אני לא אבשל לך ואדאג לך אתה תהיה ברחוב, נו באמת, תראה איך אתה חי! אפילו את הדירה המעפנה הזאת אני מצאתי לך, מצידך לישון על הספסל בשדרה”.
“רעיון לא רע בכלל”, אמר והיא ידעה שהוא בהחלט מתכוון לזה.
“שחר יכול לקפוץ לי”, אמר אחרי חמש דקות, “מי צריך ילדים? למה זה טוב?”
“טוב, אין לי כוח ליהירות ולרחמים העצמיים שלך. אין לי מה לעשות כאן יותר. אני הולכת”, אמרה אחרי שסיימה לשטוף את הכלים.
שלוש שעות וחצי מאוחר יותר שלח לה וטסאפ התנצלות עם סמלונים של לבבות ונשיקות – וחזר לישון עד הבוקר.