לאן נעלם הצבע?

את גרג פגשתי בטיול שערכתי בסלובניה. כשמטיילים יחד מפטפטים. למדתי ממנו על אשתו ועל ילדיו ועל געגועיו אליהם למרות שלא ראה אותם יומיים בלבד. אבל בעיקר שמעתי מגרג על עבודתו בתור קבלן בניין.

  גרג היה גאה מאוד על עבודתו המדויקת וללא טעויות, כפי שטרח לתארה.

  כשטיפסנו לראש אחד ההרים המקיפים את אגם בלד היפהפה, סיפרתי לגרג על ספר הרגעים המביכים שאני כותבת. הוא אמר, “לי אין שום סיפור מביך”.

  אחרי כשעה שאני מתנשפת והוא מקפץ כצבי צעיר אמר לי: “את רוצה לשמוע סיפור מביך? זה קשור בעבודה שלי”.

  הנהנתי בראשי. לדבר לא יכולתי בשל מאמץ הטיפוס ורושמו על משמניי.

  “לפני כעשר שנים שיפצתי בית בפרוורים. באזור סן פרנסיסקו. סיימנו את כל העבודה ולא נותר לנו אלא להבריק את הרצפות ולמסור את הבית. כדי להבריק את רצפות העץ קודם כול אנחנו מקרצפים את הרצפה ורק אחר כך ממרקים אותה בשעווה. שלחתי צוות אנשים מומחים למשימה.

  הם הגיעו לבית ומצאו שם צבָּע צובע את הקירות. הם אמרו לו לארוז את הכלים שלו ו”לעוף” מן המקום כי עליהם לסיים את קרצוף הרצפות עוד באותו יום כדי למסור את הבית לבעליו, נקי מחודש וממורק.

  הצבע ארז את כליו והלך.

  אנשיי קרצפו את הרצפה במרץ. לפני שהגיע תור השעווה, נכנס אדם לבית ושאל: “איפה הצבע?”

  “הלך”, ענו לו.

  האיש התרתח: “מה פירוש הלך?” הוא צעק. “ומי אתם בכלל?”

  זה היה בעל הבית.

  אנשיי פשוט טעו בכתובת. הם היו אמורים להבריק את רצפת העץ ברחוב המקביל, בבית זהה לחלוטין לזה שממנו סילקו את הצבע”.