אַפְעַלְפִּיכֵן

• מוקדש לילדה אחת בעלת האף היפה ביותר שהכרתי מעודי

גִּילִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ. כְּשֶׁגִּילִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב הִיא מְצִיצָה בֵּין בִּנְיָנִים לִרְאוֹת שְׁקִיעָה. מְצִיצָה בֵּין חֲנוּיּוֹת וּמְדַמְיֶנֶת אֵיךְ הִיא לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָה וְאֶת מִי הִיא תִּפְגֹּשׁ. גִּילִי מְצִיצָה בֵּין סִירִים, וּמְרִיחָה אֶת מָה שֶׁיֵּשׁ לֶאֱכֹל. כְּשֶׁגִּילִי מְבַקֶּרֶת אֶת סָבָתָהּ הִיא מְצִיצָה בַּמְּקָרֵר לִבְדֹּק אִם סָבְתָא הֵכִינָה קוֹמְפּוֹט. גִּילִי גַּם אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ מִי עוֹלֶה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת. בָּעֵינִית הַדֶּלֶת הִיא רוֹאָה אֵיךְ אֶלִיסָה הַשְּׁכֵנָה מֵאַנְגְּלִיָּה עוֹלָה וְהִיא שָׁרָה וְרוֹקֶדֶת, נוֹזֶפֶת וּמִקְטֶרֶת, מְבֻלְבֶּלֶת וְשׁוֹתֶקֶת.

  עֶרֶב אֶחָד כְּשֶׁהַיָּרֵחַ הֵצִיץ בַּחַלּוֹן, בִּמְקוֹם לָלֶכֶת לִישֹׁן הִכְרִיזָה גִּילִי: “אֲנִי מַסְפִּיק גְּדוֹלָה לִצְפּוֹת בַּחֲדָשׁוֹת!” וְהִתְיַשְּׁבָה עַל הַסַּפָּה.

  “גִּילִי, חֲדָשׁוֹת הֵן לֹא לִילָדִים! כְּבָר מְאֻחָר, לַמִּטָּה!” הוֹרָה לָהּ אָבִיהָ.

  “אָז אֲנִי לֹא אֶסְתַּכֵּל, מַבְטִיחָה!” גִּילִי כִּסְּתָה אֶת פָּנֶיהָ בִּשְׁתֵּי יָדֶיהָ. אֲבָל בִּגְלַל שֶׁגִּילִי אוֹהֶבֶת לְהָצִיץ, הִיא הֵצִיצָה. לְשַׁדְרַן הַטֶּלֶוִיזְיָה הָיָה אַף אָדֹם, גָּדוֹל וְאָרֹךְ. גִּילִי חָשְׁבָה שֶׁהָאַף שֶׁל הַשַּׁדְרָן גָּדוֹל כָּל כָּךְ עַד שֶׁהוּא עוֹד מְעַט יֵצֵא מֵהַמָּסָךְ. כְּשֶׁמְּצִיצִים, חָשְׁבָה, הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים נִרְאִים גְּדוֹלִים – וְנִרְדְּמָה.

  לְפֶתַע נִתְקְלָה בִּיצוּר מְשֻׁנֶּה:

“הַי!” אָמַר הַיְּצוּר.

“מִי אַתָּה?” שָׁאֲלָה גִּילִי.

“אֲנִי אַף אֶחָד”.

“מִנְיָן בָּאתָ?” תָּהֲתָה גִּילִי.

“מֵאַפְעַלְפִּיכֵן”.

“מָה?”

“מֵאַפְעַלְפִּיכֵן! מָה? אַף פַּעַם לֹא בִּקַּרְתְּ בְּאַפְעַלְפִּיכֵן?”

“אֶמְמ… לֹא מַמָּשׁ”.

“טוֹב, אָז… זֶה לֹא חָדָשׁ”.

“כְּלוֹמַר?”

  אַף אֶחָד הִסְתַּכֵּל בִּשְׁעוֹנוֹ, הַשָּׁעָה הָיְתָה כִּמְעַט חָמֵשׁ. הוּא קָפַץ בְּהִתְרַגְּשׁוּת וְקָרָא: “בְּעוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת מַתְחִילָה הַתָּכְנִית אֵינְחָדָשׁ!”

  אַף אֶחָד חִטֵּט בִּנְחִירָיו, חִטֵּט וְחִטֵּט.

  “מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ שָׁם? אוֹצָר?” צָחֲקָה גִּילִי.

  “לֹא. אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת הַמַּכְשִׁיר שֶׁבְּעֶזְרָתוֹ אֲנִי צוֹפֶה בְּאֵינְחָדָשׁ, שֶׁנּוּכַל לִצְפּוֹת יַחַד…רֶגַע.. יֵשׁ! יֵשׁ! מָצָאתִי!” עָנָה אַף אֶחָד וּמֵאַפּוֹ יָצָא מַכְשִׁיר צְמִיגִי וִירַקְרַק בַּעַל כַּפְתּוֹר זָהָב. אַף אֶחָד סוֹבֵב אֶת כַּפְתּוֹר הַזָּהָב וְאָמַר: “שְׁשׁשׁשׁ!” 

  מִיָּד עַל גַּבֵּי הַמַּכְשִׁיר הוֹפִיעָה הַכְּתוּבִית: “אֵינְחָדָשׁ בְּאַפְעַלְפִּיכֵן”. לְאַחֵר שֶׁנֶּעֶלְמָה הַכְּתוּבִית הוֹפִיעוּ עַל מָסָךְ שְׁלוֹשָׁה אַפִּים: אַף קָטָן מִתְעַגֵּל. אַף אָרֹךְ וְחַד. אַף רָחָב וְשָׁטוּחַ.

  עַל אַף הֱיוֹתָם שׁוֹנִים זֶה מִזֶּה הָיָה לָהֶם דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף: לְכֻלָּם הָיְתָה נְקֻדָּה כְּתֻמָּה־וְרֻדָּה עַל הָאַף בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם. גִּילִי נִדְהֲמָה וּמִלְמְלָה בְּקוֹל “גַּם לִי! גַּם לִי! גַּם לִי! אוֹתָהּ נְקֻדָּה בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם!” וְהִצְבִּיעָה עַל הָאַף שֶׁלָּהּ. אַף אֶחָד לֹא אָמַר מִלָּה. וְגַם לֹא שְׁלֹשֶׁת הָאַפִּים.

  “מָה? זֹאת תָּכְנִית חֲדָשׁוֹת לְלֹא מִלִּים?” שָׁאֲלָה גִּילִי.

  “שְׁשׁשׁשׁ! אֵינְחָדָשׁ הוּא זְמַן שֶׁכָּל אֶחָד מַקְשִׁיב לְמָה שֶׁהוּא צָרִיךְ”, עָנָה אַף אֶחָד בְּשֶׁקֶט וּבִדְרִיכוּת.

  גִּילִי לֹא הֵבִינָה לְמָה הִתְכַּוֵּן אַף אֶחָד, וַעֲדַיִן נִשְׁאֲרָה בַּשְּׁאֵלָה אֵיךְ לְכָל שְׁלֹשֶׁת הָאַפִּים יֵשׁ אוֹתָהּ נְקֻדָּה כְּמוֹ שֶׁלָּהּ. הִיא הִמְשִׁיכָה לִצְפּוֹת בַּתָּכְנִית וְאַחֲרֵי שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁמְעָה אֶת אַחַד הָאַפִּים מְסַפֵּר:

  “רֹאשׁ מֶמְשֶׁלֶת אַפְעַלְפִּיכֵן נִפְגַּשׁ הַבֹּקֶר עִם נְשִׂיאַת אֲגֻדַּת הַמְּצִיצִים. בַּפְּגִישָׁה חָתְמוּ הַשְּׁנַיִם עַל הֶסְכֵּם מְדִינִי בַּעַל הַשְׁלָכוֹת מַרְחִיקוֹת לֶכֶת. זֶהוּ יוֹם גָּדוֹל בַּעֲבוּר מְדִינַת אַפְעַלְפִּיכֵן שֶׁיָּדְעָה קְשָׁרִים קָשִׁים. בְּעִקְבוֹת הַהֶסְכֵּם כְּבָר מִמָּחָר יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר נְקֻדּוֹת כְּתֻמּוֹת־וְרֻדּוֹת עַל אַפִּים. לְכָל אַף, לְלֹא הֶבְדֵּל שֶׁל גֹּדֶל אוֹ צֶבַע, תִּנָּתֵן נְקֻדָּה כְּתֻמָּה־וְרֻדָּה ובְּעֶזְרָתָהּ יוּכַל לְהָצִיץ מָתַי שֶׁרַק יִרְצֶה עַל כָּל פָּנִים. נְשִׂיאַת אֲגֻדַּת הַמְּצִיצִים הוֹדְתָה בְּתָכְנִיתֵנוּ לְכָל הַקְּשָׁרִים הַחֲדָשִׁים שֶׁנּוֹצְרוּ בְּעִקְבוֹת הֶסְכֵּם זֶה”.

  אַף אֶחָד סִיֵּם אֶת דְּבָרָיו, וּכְתוּבִיּוֹת שֶׁל סוֹף הַתָּכְנִית הוֹפִיעוּ עַל הַמַּכְשִׁיר הַצְּמִיגִי. גִּילִי קָרְאָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת:

  “הֵי! אַתָּה מֵבִין! זֶה גָּדוֹל! יִהְיוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר אַפִּים עִם נְקֻדּוֹת אֲדֻמּוֹת־כְּתֻמּוֹת כְּמוֹ שֶׁלִּי!”

  “גַּם אֲנִי אֶשְׂמַח שֶׁתִּהְיֶה לִי נְקֻדָּה כָּזֹאת וְאוּכַל לְהָצִיץ וְלִרְאוֹת עַל אֵילוּ פָּנִים אֲנִי נִמְצָא! זֶה בְּהֶחְלֵט הֶסְכֵּם שֶׁיְּשַׁנֶּה אֶת פְּנֵי הַמְּדִינָה!”

  גִּילִי שָׂמְחָה כָּל כָּךְ… הִיא גֵּרְדָה אֶת הַנְּקֻדָּה עַל הָאַף שֶׁלָּהּ וּלְפֶתַע אַף אֶחָד נֶעֱלַם. גִּילִי הָרְגִישָׁה מוּזָר, כְּאִלּוּ הִיא עָפָה בָּאֲוִיר, מִתְרוֹמֶמֶת מֵעַל הַסַּפָּה. הִיא הֵצִיצָה וְרָאֲתָה אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ מִקָּרוֹב, קָרוֹב מְאוֹד, נוֹשֵׂא אוֹתָהּ בְּיָדָיו מֵהַסָּלוֹן לְכִוּוּן הַמִּטָּה.

  גִּילִי יָדְעָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וְשֶׁרַק אֶת הַקְּטַנִּים מַעֲבִירִים לַמִּטָּה. אַךְ הַפַּעַם הִסְכִּימָה לִהְיוֹת קְטַנָּה וְהִמְשִׁיכָה לְהָצִיץ בְּאָבִיהָ (גַּם עַל הָאַף שֶׁלּוֹ, בִּצְבְּצָה שָׁם נְקֻדָּה כְּתֻמָּה־וְרֻדָּה בְּדִיּוּק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם).

  כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמִּטָּה, גִּילִי הִמְשִׁיכָה לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמָהּ יְשֵׁנָה. אָבִיהָ כִּסָּה אוֹתָהּ בִּשְׂמִיכָה וְנָשַׁק לָהּ בַּנְּקֻדָּה הַכְּתֻמָּה־וְרֻדָּה עַל הָאַף.