המרשם של ד"ר הורוביץ

בֹּקֶר אֶחָד כָּאֲבָה לִי הַבֶּטֶן וְלֹא הָלַכְתִּי לַגַּן.

טוּק, טוּק, טוּק דָּפְקָה אִמָּא עַל הַדֶּלֶת שֶׁל ד”ר הוֹרוֹבִיץ.

“אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס”, אָמַר.

“כַּרְטִיס מַגְנֵטִי, בְּבַקָּשָׁה”, בִּקֵּשׁ ד”ר הוֹרוֹבִיץ. אִמָּא נָתְנָה לוֹ אֶת הַכַּרְטִיס.

“כֵּן, בַּמֶּה אוּכַל לַעֲזֹר?” שָׁאַל.

“לְדוֹרוֹן כּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן”.

 ד”ר הוֹרוֹבִיץ קָם מֵהַכִּסֵּא,

עַל צַוָּארוֹ הָיָה מֻנָּח סְטֶתוֹסְקוֹפּ (מַסְכֵּת) שֶׁתָּלוּי עָלָיו קוֹף צָהֹב.

“שָׁלוֹם דּוֹרוֹן! אִמָּא אָמְרָה שֶׁכּוֹאֶבֶת לָךְ הַבֶּטֶן”.

“אֲנִי לֹא חוֹלָה!” אָמַרְתִּי.

“בּוֹאִי נִרְאֶה, אַתְּ יְכוֹלָה לִפְתֹּחַ פֶּה גָּדוֹל?”

פָּתַחְתִּי.

“וָאוּ!” ד”ר הוֹרוֹבִיץ נִדְהַם וְאִמָּא נִבְהֲלָה.

” זֶה… אָדֹם מַמָּשׁ?” שָׁאֲלָה.

“לֹא בְּדִיּוּק אָדֹם, אֶמְמ… אֵיךְ לוֹמַר? קְצָת יוֹתֵר כְּמוֹ כָּחֹל וְיָרֹק”.

“מָה?!”

“בּוֹאִי תִּרְאִי”.

וַאֲנִי סָגַרְתִּי אֶת פִּי.

אִמָּא קָמָה מֵהַכִּסֵּא וְנֶעֶמְדָה לְיַד הָרוֹפֵא.

“תִּפְתְּחִי שׁוּב”, בִּקֵּשׁ.

פָּתַחְתִּי,

“ד”ר!!!” קָפְצָה אִמָּא,

“מָה זֶה?”

“זֶה… זֶה מָה שֶׁנִּקְרָא מַחֲלַת יָם”.

“מָה? מַחֲלַת יָם?!”

“כֵּן, כְּשֶׁרוֹאִים דָּגִים בַּפֶּה, סִימָן לְמַחֲלַת יָם. בּוֹאִי נַקְשִׁיב לָרֵאוֹת”.

הֵרִים אֶת הַסְּטֶתוֹסְקוֹפּ עִם הַקּוֹף הַצָּהֹב

אֶת הַחֵלֶק הַקַּר הִצְמִיד לַגַּב שֶׁלִּי.

הִקְשִׁיב וְהִקְשִׁיב, הִקְשִׁיב וְהִקְשִׁיב

וְאָמַר בִּקְצָרָה 

“נְשִׁימָה עֲמֻקָּה”.

אָז לָקַחְתִּי הַרְבֵּה

אֲוִיר

וָשׁוֹב ד”ר הִקְשִׁיב:

“שׁוֹמְעִים גַּלִּים”.

“גַּלִּים? אֲנִי לֹא מְבִינָה!”

“שׁוֹמְעִים בְּבֵרוּר אֶת הַגַּלִּים, כָּאֵלֶּה שֶׁמִּתְנַפְּצִים עַל שׁוֹבֵר גַּלִּים,

לִפְעָמִים שׁוֹמְעִים גַּם קְרִיאוֹת עוֹרְבִים

וּפֹה וָשָׁם גַּם אֶת הַמַּצִּיל”.

“מָה?! מַצִּיל?”

“הַמַּצִּיל בַּיָּם עִם הַמֶּגָפוֹן…”

“תִּרְאִי”, ד”ר הוֹרוֹבִיץ נִעְנַע אֶת רֹאשׁוֹ,

“מַחֲלַת יָם מַגִּיעָה בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת, בְּכָל אֶחָד זֶה מִתְבַּטֵּא קְצָת אַחֶרֶת,

אֲבָל מֵהַמַּצִּיל אֲנִי לֹא חוֹשֵׁשׁ”.

“אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה!” אָמְרָה אִמָּא.

“עַכְשָׁו אֶסְתַּכֵּל בָּאָזְנַיִם”. ד”ר הוֹרוֹבִיץ לָקַח פָּנָס, הִצְמִיד אוֹתוֹ לְאֹזֶן אַחַת שֶׁלִּי, עָבַר וְהִצְמִיד לָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה וְאָז אָמַר:

“כֵּן! בְּהֶחְלֵט מַחֲלַת יָם, הָאֹזֶן כְּבָר קִבְּלָה צוּרָה שֶׁל צֶדֶף, אַךְ חוֹל עֲדַיִן אֵין, סִימָן מְצֻיָּן”.

 

  “ד”ר ! ד”ר! אֲבָל לֹא הָיִינוּ הַרְבֵּה זְמַן בַּיָּם, אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?” שָׁאֲלָה אִמָּא.

“כֵּן, בְּהֶחְלֵט! זֹאת הַבְּעָיָה. אֶרְשֹׁם מִרְשָׁם, לָלֶכֶת לַיָּם!”

“מָה?”

“אֶרְשֹׁם דָּחוּף! מַמָּשׁ כְּדַאי, כָּךְ תִּתְקַבְּלוּ עוֹד הַיּוֹם”. 

 

  ד”ר הוֹרוֹבִיץ הִתְיַשֵּׁב עַל הַכִּסֵּא וְהִקְלִיד בַּמַּחְשֵׁב, אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים

נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת הַמַּדְפֶּסֶת שֶׁהוֹצִיאָה דַּפִּים.

 

  “אֵלֶּה הַמִּרְשָׁמִים!” שָׁלַף ד”ר הוֹרוֹבִיץ אֶת הַדַּפִּים וְהִסְבִּיר בְּשֶׁצֶף קֶצֶף:

 

  “כַּדּוּר אֶחָד שֶׁל מִשְׂחָק תִּקְּחוּ אִתְּכֶן לַיָּם, אֵיזֶה שֶׁתִּרְצוּ, רָצוּי לִפְנֵי הָאֹכֶל.

וְכַדּוּר אֶחָד שֶׁל גְּלִידָה בְּטַעַם תּוּת אוּ שׁוֹקוֹלָד תִּקְנוּ כְּבָר שָׁם.

אֶפְשָׁר עִם סִירוֹפּ, אֲבָל רַק פַּעַם אַחַת.

אִם כְּבָר לְקַחְתֶּן סִירוֹפּ אָז תִּשְׁתַּדְּלוּ גַּם שֶׁיּוֹסִיפוּ אֶת הַכַּדּוּרִים הַקְּטַנִּים הַצִּבְעוֹנִיִּים.

אֲבָל שׁוּב, רַק פַּעַם אַחַת, וָלֹא תִּהְיֶה לָנוּ מַחֲלָה נוֹסֶפֶת בְּשֵׁם סֻכֶּרֶת. 

תַּעֲשׂוּ צִלּוּם שֶׁל הָעוֹרְבִים וְשֶׁל הַגַּלִּים הַמִּתְנַפְּצִים, אֶשְׂמַח שֶׁתָּבִיאוּ לִרְאוֹת,

אֵין בְּרֵרָה, כְּבָר הַיּוֹם, לְהַתְחִיל בַּיָּם!

יֵשׁ זְמַנִּים לָרַכֶּבֶת אֵצֶל הַמַּזְכִּירָה, הִיא תַּעֲזֹר לָכֶם עִם הַשָּׁעָה

לֹא לִשְׁכֹּחַ לִשְׁתּוֹת הַרְבֵּה מַיִם, שֶׁהַדָּגִים בַּפֶּה יַעַבְרוּ”.

 

  “אַתָּה יָכוֹל לִרְשֹׁם לִי יוֹם מַחֲלָה?” שָׁאֲלָה אִמָּא

“בְּוַדַּאי”, אָמַר ד”ר הוֹרוֹבִיץ, “בְּשִׂמְחָה”.

 

  אִמָּא אָרְזָה בְּתִיק גַּב

כַּדּוּר שֶׁל מִשְׂחָק,

בַּקְבּוּק מַיִם

מַגֶּבֶת

וּבֶגֶד יָם,

לָרַכֶּבֶת הִסְפַּקְנוּ בְּדִיּוּק בַּזְּמַן.

 

  אֶל הַחוֹף עִם שׁוֹבֵר הַגַּלִּים הִגַּעְנוּ,

וְאַחֲרֵי שֶׁעָשִׂינוּ אֶת כָּל מָה שֶׁרָשַׁם ד”ר הוֹרוֹבִיץ,

אִמָּא אוֹתִי נִשְּׁקָה וְאָמְרָה:

“אַתְּ יוֹדַעַת? גַּם אֲנִי חוֹלָה”.

“בֶּאֱמֶת, גַּם אַתְּ חוֹלָה בְּמַחֲלַת יָם?” שָׁאַלְתִּי.

“לֹא”, וְנָתְנָה לִי עוֹד נְשִׁיקָה,

“זֹאת מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת”, וְשׁוּב נִשְּׁקָה

“אִמָּא, אִמָּא, בְּמָה אַתְּ חוֹלָה?”

“בְּמַחֲלָה יְדוּעָה, אַתְּ בֶּטַח מְבִינָה”.

וְעוֹד נְשִׁיקָה.

“מַחֲלָה שֶׁאַתְּ חַיֶּבֶת לְהִזָּהֵר מִמֶּנָּה”.

וְעוֹד נְשִׁיקָה

וְשׁוּב נְשִׁיקָה

וּנְשִׁיקָה…

“אֲנִי חוֹלָה בְּמַחֲלַת הַנְּשִׁיקָה, מַכִּירָה?”

“מַחֲלַת הַנְּשִׁיקָה?! מָה זֶה? לֹא יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ מַחֲלָה שֶׁל נְשִׁיקוֹת”.

אָז נָתַתִּי לְאִמָּא חִבּוּק,

“מָחָר נֵלֵךְ שׁוּב לְד”ר הוֹרוֹבִיץ, שֶׁיִּבְדֹּק גַּם אוֹתָךְ, טוֹב, אִמָּא?”